<h1>רבינו יהונתן מלוניל</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מגלה נקראת באחד עשר וכו'. המקדים שלא יקדים קודם אחד עשר של אדר והמאחר אי אפשר [לו] לאחר יותר מט"ו. כיצד כרכים וכו', כיצד המשפט והמצוה כתקנה כך היא. כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון, מצותן בחמשה עשר ואין להם להקדים אלא מפני הדחק כדמפרש ואזיל לקמן שאם יבא ט"ו בשבת מקדימין לי"ד ומשום הכי בעינן מימות יהושע בן נון דילפינן ערי הפרזים דכתיב במגלה מלבד [מ]ערי הפרזי דכתיב בסיחון ועוג מה התם קרי מוקפין אותן שהיו חומה בצורה כשכבשם יהושע ואידך קרי ערי פרזי ואע"פ שהוקפו חומה אחר יהושע בן נון כדגרסינן בערכין [ל"ב ע"א] עיר שגגותיה חומתה ושאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אינה כבתי ערי חומה אף כאן בקריאת מגלה כיון שהוקפו חומה אחרי (מ)ימות יהושע בן נון מיקרי ערי הפרזי ודינן לקרות בי"ד, ובגמרא פריך והא שושן לא היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אמאי קורין אותה בט"ו, ומתרץ הואיל ונעשה בה הנס, כלומר שעיקר הנס היה על ידי אסתר שהיתה בשושן ושם נכתבו האגרות ונחתמו שם נתנו לשושן דין מוקפין מימות יהושע. כפרים ועיירות גדולות וכו', ומשפט כפרים ועיירות גדולות שאינן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון לקרותה בי"ד ולעיירות גדולות אין להם להקדים אלא מפני הדחק, כדמפרש ואזיל לקמן במתני' שאם יבוא י"ד אדר בשבת מקדימין ליום הכניסה שהוא [חמשי בשבת והוא] י"ב באדר. אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה, בכל השנים כדמפרש ואזיל חוץ שאם יבא י"ד בחמשי בשבת לא מקדימינן להו ליום שני בשבת, אע"פ שהוא אחד עשר לפי שמיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן אבל בשאר שנים מקדמינן יום או יומים או ג' ימים כדמפרש ואזיל. כיצד חל להיות בשני בשבת, כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום, כדינם ולא מקדימין לכפרים ליום הכניסה שהוא יום חמישי בשבת שעבר לפניו מפני שני טעמים אחד דהא אותו יום חמישי מיקרי עשרה באדר ובמתניתין קתני לא פחות ועוד אפילו היה יום כשר לקריאה אפילו הכי לא עבדינן דמיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן. חל להיות בשלישי או ברביעי כפרים מקדימין ליום הכניסה, שהוא יום י"ב או י"ג, ועיירות גדולות קורין בו ביום. ומוקפין חומה למחר, שהוא ט"ו. חל להיות בחמישי כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום, דמיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן אע"פ שהוא כשר למקרא מגלה. ומוקפין חומה [למחר,] ביום ששי שהוא ט"ו באדר. חל להיות בערב שבת כפרים מקדימין ליום הכניסה, שהוא י"ג באדר. ועיירות גדולות קורין כדינם, שהוא י"ד. ומוקפות חומה, אע"פ שדינם בט"ו מקדימין ליום י"ד משום דיום שבת אינו כשר למקרא מגלה כדאמרינן בגמרא גזרה שמא יטול מגלה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ד' אמות ברשות הרבים, והיינו טעמא דלולב ושופר. חל להיות בשבת כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה, שהוא י"ב דמוטב לקרותה ביום הכניסה כדי שיקראוה ביום אחד כפרים ועיירות גדולות משיקראוה כפרים בי"ב ועיירות גדולות בששי בשבת, שהוא (י"א) [י"ג] כיון שאין עיירות גדולות קורין בזמנן. ומוקפין חומה למחר, ביום א' בשבת שהוא ט"ו. חל להיות באחד בשבת הכפרים מקדימין ליום הכניסה שהוא יום י"א באדר ועיירות גדולות קורין בו ביום שהוא י"ד באדר ומוקפין חומה למחר שהוא ט"ו באדר. וזה התנא שהסדיר המשנה התחיל על סדר הפסוק שסידר ט"ו תחילה ואחריו י"ד ואחריו י"ג ואחריו י"ב ואחריו י"א ואע"פ שאינו [כ]סדר ימי השבת.
(כדמפרש) [וקא מפרש] בגמ' האי תקנתא דתקון רבנן לכפרים שמקדימין ליום הכניסה לפי שבני הכפרים כל השנה מספקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים ועיירות גדולות עבדינן להו נייח נפש שכיון שטרחו ליום הכניסה שהוא יום קריאת ספר תורה לבוא בעיירות לפי שאין להן ספר תורה בכפרים לא מטרחינן להו לשוב כמו כן למחר לקריאת מגלה לפי שאפשר שאין בידם מגלה וגם אינן בקיאין בקריאה אלא אמרינן להו קראו אותה היום ואינכם צריכים למחר לקרותה ועזרא ואנשי כנסת הגדולה הסכימו בזה כדמוכחינן בגמרא מדכתיב בזמניהם זמנים הרבה תקנו להם חכמים ואין בנו כח להוסיף עשרה באדר מיום הכניסה ליום הכניסה כלומר מיום שני ליום חמישי שלפניו דהא אין בזה שום תועלת והנאה לבני כפרים שהרי בעבור דבר אחד צריכין הם לטרוח ולבא בכרכים ובעיירות דהיינו לשמוע ספר תורה שתקן עזרא לקרות בה ביום שני וחמישי [ב"ק פ"ב ע"א] [גליון: כדי שלא ישלוט בהם אומה שאלמלא לא עמדו ישראל במדבר ג' ימים (לא מצאו) [ומצאו] מים ואין מים אלא תורה שנא' [ישעיה נ"ה] הוי כל צמא לכו למים, לא נלחם בהם עמלק דכתיב בתריה [שמות י"ז] ויבא עמלק לכך תקן עזרא ובית דינו שיהו קורין בתורה שני וה' שלא יעמדו ג' ימים בלא תורה]. ויש אומרים דבני כפרים שמקדימין ליום הכניסה היו קורים אותה בכרכים ובעיירות גדולות לפי שבני כפרים אינן בקיאין כל כך לקרות וצריכין שיקראנה [להם] אחד מבני העיר. ויש מן הרבנים שקשה להם הא דאמרינן ביבמות בפ"ק [י"ג ע"ב] דמקשי מיהא מתני' לר' יוחנן דדריש לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, כלומר שלא ישתנה מנהג זה ממנהג זה וקא מקשי והא קא חזינן במגלה שהכפרים קורין בי"א ובני עיירות קורין בי"ד, ומתרץ הכא אמרינן בעיר אחת שאסור שיעשו מקצתה בענין אחד ומקצתה בענין אחר אבל בשתי עיירות אין אנו מקפידין בזה, משמע מהכא דמתני' דמגלה בכפרים היו קורין אותה אחר שחזרו לכפר שלהם והיו מוליכין עמהם אחד מחכמי העיירות וקורא אותה להם בו ביום וחוזר לו ולא היו צריכין כל בני כפר לטרוח ולבוא בעיירות ביום הפורים והיו מתבטלין משמחת פורים, ועוד שלא היו יכולין לבוא לעיירות הם ונשיהם ובניהם וגם היו נהנין שכיון שנתבטלו ממלאכה ביום הכניסה עד חצי היום מפני ספר תורה או מפני דיניהן היו גומרין אותו היום במצוה זו ולא היו צריכין להתבטל ביום הפורים אם היו רוצים לעשות מלאכתן דהא יום י"ד ויום ט"ו מותרין לעשות מלאכה דכתיב [אסתר ט'] לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואמרינן [ה' ע"ב] ימי משתה ושמחה קבילו עלייהו יום טוב לא קבילו עלייהו דהא יום טוב לא כתיב. ובגמרא פריך למה מוקפין מקדימין ליום הכניסה או ליום ששי בשבת כשחל י"ד בערב שבת ימתינו עד לאחר השבת שהוא ששה עשר, ומתרץ הא כתיב ולא יעבור. ואם תאמר אמאי במוקפין ועיירות גדולות עבדינן להו תקנה להקדים קריאתה כשחל יום המצוה בשבת דהא לא עבדינן תקנתא בשופר ולולב כדמיקלע ביום שבת, יש לומר כיון דחזינן מקראי דיש בו זמנים הרבה חששו להם חכמים שמא למוקפין ועיירות גדולות עבד קרא תקנתא, (אי נמי) משום פרסומי ניסא דאי לא מקדמינן להו כיון דשבת [נמי] יום עונג הוא ליכא היכרא כלל ליום הנס, אבל לולב (ש)יש זכר בישיבת הסוכה ושופר נמי הא כתיב [ויקרא כ"ג] זכרון תרועה אע"פ שאינו יום תרועה.
היכא רמיזא, דפעמים שמקדימין מקרא מגלה לפני זמנה אמר קרא בזמניהם היה יכול לומר בזמנם וקאמר בזמניהם לשון רבים שמע מינה דזמנים הרבה יש למקרא מגלה. ואימא, שנוכל לאחר ולא להקדים. אמר קרא ולא יעבור, משמע שאין לאחר אחר ט"ו.
<h2>דף ב:</h2>
כרך וכל הסמוך לו, אף על פי שאין נראה עמו כגון שיושבת בנחל כיון שהוא סמוך לו בתוך מיל קורא בט"ו. נראה [עמו], אף על פי שאינו סמוך כגון שיושב בראש ההר. עד כמה, חשיב ליה לסמוך. א"ר ירמיה כמחמתן לטבריה, דהיינו מיל אבל בנראה ואינו סמוך אין לו שיעור לפי זה הפירוש.
<h2>דף ג.</h2>
ושום שכל אלו הפסוקים, שעשה עזרא עם כל אנשי כנסת הגדולה סימנין עד כאן פסוק אחד עד כאן שנים ואותן הפסוקים אין רשאי למעט אותן אפילו לתינוקות של בית רבן. פיסוקי טעמים, כגון טפחא ואתנחתא וזקף ותביר וחבריהם. אלו המסורות, כגון חסרות ויתרות.
שמבטלין (מעבדותן) [מעבודתן], כלומר דמקרא מגלה עדיף משום פרסומי ניסא.
<h2>דף ג:</h2>
מת מצוה עדיף, מולאחותו, דכתיב [בנזיר, דגרסינן בנזיר [מ"ח ע"ב] ולאחותו] מה תלמוד [לומר] דהא כתיב בנזיר [במדבר ו'] ועל נפש מת לא יבא הרי הכל במשמע והדר כתיב [בתריה] קרא יתירא לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו ודרשינן בסיפרי [נשא] לאביו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה אף על פי שהוא נזיר לאחיו שאם היה כהן גדול ונזיר לאחיו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואף על פי שקדוש שתי קדושות. ולאמו לגזרה שוה נאמר (כאן) [ויקרא כ"א] אמו בכהן [גדול] ונאמר אמו בנזיר מה נזיר מטמא לאביו ולאמו בזיבן ובנגען דהא כתיב ביה במותם במותם הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא בזיבן ובנגען אף כהן גדול מטמא באביו ובאמו כשהן מצורעין או זבין ולאחותו מה תלמוד [לומר] להוסיף, שאם היה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כדי שיוכל לאכל פסח דקיימא לן [יבמות ע' ע"ב] דמילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו מלעשות פסח ושמע שמת לו מת אינו יכול להטמא בו דלא אתי עשה דליטמא ודחי עשה [ד]פסח דאין עשה דוחה עשה אפילו היו שניהם שוין כל שכן עשה דפסח שהוא חמור ממנו דהא יש בו כרת ואפילו לא הוה עשה דפסח לא דחי לאו דטומאה דהא כבר מיעטו בפירוש מעל נפש מת לא יבא ולמאי אצטריך לחזור ולכתוב ולאחותו שלא יטמא לה אלא ודאי הא קמ"ל דלאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה.
גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ומוקמינן ליה בפרק מי שמתו מוטל לפניו [י"ט ע"ב] בלאו דלא תסור [ש]הוא מדרבנן כגון באבנים מקורזלות ואע"פ שאסרו חכמים טלטול התירו לו בשבת להעלותם עמו מן החצר לגג אם רוצה לפנות שם והכא נמי מקרא מגלה דלאו דלא תסור הוא שהיא תקנת אנשי כנסת הגדולה.
כרך שישב, שנתיישב תחלה בבתים ולבסוף הוקף בחומה. נדון ככפר, ל[ענין בתי] ערי חומה. תימה הוא למה הביא זה הגאון רב אלפאסי ז"ל [גליון: זו ההלכה] דהא אין נוהגת ערי חומה (לזה) [בזה] הזמן אלא כשנוהג עבד עברי ושתיהן אינן נוהגות אלא בזמן שהיובל נוהג, דהיינו בזמן שכל יושביה עליה, יש לומר ללמוד ממנה לענין מגלה דבעינן מוקפת חומה מימות יהושע קמ"ל שאם ישב ובסוף הוקף נידון ככפר וקורין בי"ד, וצריך עיון מאין ידעו בימי יהושע העיירות המוקפות חומה שמצאו אם ישבו ולבסוף הוקפו או הוקפו ולבסוף ישבו, יש לומר על פי הדיב[ו]ר ידעו, אי נמי מהני לאותן העיירות שבנו ישראל בימי יהושע שצריך לדקדק בהן אם ישבו ולבסוף הוקפו דלאו דוקא אותן שמצאו עשויות ובנויות דומיא דששים עיר כל חבל הארגוב והוא הדין נמי אותן שנבנו בימי יהושע נקראין בתי ערי חומה.
כרך שאין בו עשרה בטלנין, של בית הכנסת שהן בטלים ממלאכה וניזונין משל צבור להיות מזומנין בשעת תפלה בבית הכנסת דאמרינן במסכת ברכות [ו' ע"ב] כיון שבא הקב"ה לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש וגו'. נידון ככפר, ומקדימין לי"ד. ואע"ג דאתו ליה מעלמא, שבאין שם לסחורה או לדין ואין יום מהשנה נמלט מזה אפילו הכי קמ"ל ר' יהושע [בן לוי] דנידון ככפר דממתניתין לא נוכל לראות זה כיון שהם שם בכל יום ויום.
אשר לוא חומה, והוא כתוב בלמ"ד אל"ף, וקרי בלמ"ד וא"ו ו(אס)בא המסורת להודיענו אף על פי שאין לו עכשיו כיון שכבר היה לו נידון כבתי ערי חומה וילפינן מקרא מגלה ממנה דהא שניהם תלויים בחומה.
<h2>דף ד.</h2>
נשים חייבות במקרא מגלה, אע"פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. [שאף הן היו באותו הנס], דהא כתיב [אסתר ג'] להשמיד להרוג ולאבד טף ונשים.
יום ט"ו לבני כרכים שחל להיות בשבת, והקדימו קריאתה ביום הששי או ביום הכניסה אפי' הכי שואלין ודורשין בענינו של יום בזמנה דהיינו יום י"ד.
ולשנותה ביום, לשנות קריאתה ביום. שנא' אלהי אקרא יומם ולא תענה, וזה הפסוק הוא נאמר באילת השחר, והוא נאמר על אסתר שיומם ולילה היתה צועקת ואינה שותקת [עד] שענה השם אותה בתפלותיה של לילה ויומם.
<h2>דף ה.</h2>
קורא ביחיד, דמתוך שהיא חובה בו ביום אם יחזור אחר עשרה חומרא דאתי לידי קולא הוא דשמא לא ימצא [עשרה] וכבר עבר יומו בטל קרבנו. אבל שלא בזמנה, כגון הקדמת יום הכניסה לבני כפרים מצרכינן ליה לחזור אחר עשרה משום פרסומי ניסא דהא אם לא קרא ביום הזה יכול לקרותה למחר בזמנה. ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה וכו', משום פרסומי ניסא (דאם) [ואם] לא ימצא [עשרה] יקרא אותה ביחיד בו ביום אבל צריך לטרוח ולחזר ולא חיישינן שמא לא יקראנה מבעוד יום. וחש ליה רב להא דרב אסי, [וצריך] (וחוזר על) [לחזור אחר] עשרה לקבצם אפילו בזמנה.
איזו היא עיר גדולה וכו', דלא דחי ליום הכניסה ברוב השנים אלא מחמת דוחק. כל שיש בו עשרה בטלנין, מפרש בגמרא עשרה בטלנין של בית הכנסת שהן בטלין ממלאכתן וניזונים משל צבור להיות מצויין בשעת תפלה בבית הכנסת דאמרינן בברכות [ו' ע"ב] שכיון שבא הקב"ה לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס שנאמר [ישעיה נ'] מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה.
באלו אמרו מקדימין וכו', באלו זמנים הנאמרים לקרות את המגלה מקדימין אם בא היום בשבת ולא מאחרין דכתיב [אסתר ט'] ולא יעבור. אבל זמן עצי הכהנים והעם, האמורין במסכת תענית [כ"ו ע"א] שהיו משפחות שבישראל שקבעו להם ימים בכל שנה להביא עצים למערכה לצורך הקרבנות ומביאין קרבן [על העצים] ומקרי קרבן עצים [אי נמי הבאת עצים בלא קרבן אחר מיקרי קרבן עצים] אם חל להיות בשבת מאחרין ליום מחר. וכן ט' באב שחל להיות בשבת והוא הדין לי"ז בתמוז ולעשרה בטבת והאי דנקט ט' באב (והוא) [מפני] שהוכפלו בו הצרות והכל מתענין בו אבל בשאר צומות אמרינן במסכת ר"ה [י"ח ע"ב] רצו מתענין לא רצו אין מתענין. וחגיגה, אם חל להיות יום טוב בשבת דוחין שלמי חגיגה למחרת שהרי יש להם תשלומין כל שבעה ואפילו עצרת דלא הוי אלא יום אחד מוכיחינן מקרא במסכת חגיגה [י"ז ע"א] דיש לה תשלומין כל שבעה. וכן הקהל את העם, מצות הקהל שהיתה בכל שנה ראשונה של שמטה במוצאי יום טוב הראשון של חג שהוא יום ראשון של חולו של מועד כדאמרינן במסכת סוטה [מ"א ע"א] שהיה המלך קורא בתורה [בעזרה] ספר משנה התורה וכל העם חייבין לבוא ולהביא טפם כדכתיב [דברים ל"א] האנשים והנשים והטף ובשבת אי אפשר שמעבירין אותה למחרת. ובתלמוד ירושלמי [ה"ד] נמצא דהא דלא עבדינן ליה בשבת משום בימה כדתנן [סוטה שם] בימה של עץ היו עושין למלך בעזרה ויושב עליה ואי אפשר לבנותה בשבת, ופרכינן התם וליעבדה מאתמול כלומר ביום חמישי בשבת שהוא ערב יום טוב, ומשני דחיקא ליה עזרה שדוחקת וממעטת אויר העזרה ועם כל האויר היו צריכין לנס הנזכר בעזרה נסים שבמקדש [אבות פ"ה מ"ה] (כלומר אלא) [כל אלו] מאחרין עד למחר ולא מקדימין. מפרש בגמרא ט' באב אקדומי פורענותא לא מקדמינן, חגיגה והקהל דאכתי לא מטא זמן חיוביהו ולמה נחייב אותן להביא קודם הזמן שצוה השם ואם נאחר אותן עד למחר לא מפסדינן מידי, וכן בהקהל הרי מתקיים המקרא דכתיב [דברים שם] בחג הסוכות דאכתי חג הסוכות הוא ומדרשא דכתיב [שם] במועד דרשינן מאתחלתא דמועד כלומר ביום הראשון של חולו של חג, וכן זמן עצי הכהנים קבעו להם זמן קבוע ואכתי לא מחייבינן להביאו שכל (א"ה: חסר כאן כמה שורות).
וספק מילה [לשון רי"ף] כגון שנולד בין השמשות של יום (ששי) [אחד] בשבת והוה מספקא לן שמא יום הוא עדין ויהיה נימול באחד בשבת אפילו הכי אסורין למולו באחד בשבת דשמא לילה הוא והוי מילה שלא בזמנה ולא קא עביד שום מצוה (ל)[ב]עולם ואם יאחר אותה עד שני בשבת אי אפשר (שהיא שלא בזמנה) [דלא קא עביד מצוה, אע"ג דאיפשר שלא עשאה בזמנה].
ואע"פ שאמרו מקדימין וכו', קריאת המגילה בי"א אעפ"כ מותרין בהספד ובתענית דכחול דמי ומשום הנאת בני כפרים מקדימין בקריאתה. אמר ר' יהודה אימתי וכו', אימתי שרית להו לבני כפרים להקדים במקום שב"ד קבוע שם ובני כפרים נכנסים שם ליום הדין שיש להם הריב וגם באין לשמוע בקריאת ספר תורה כתקנת עזרא ומשום הכי מקילינן לבני כפרים הבאים שם אבל במקום שאין שם ב"ד קבוע ומאחר (נמי) שאין [שם] ב"ד [קבוע] אין באים בני כפרים על כן לא מקילינן לבני כפרים הסמוכים שם להקל, דהא לאו קולא הוא להם שהרי אין דרכן לצאת ולבא ולפיכך קורין בזמנה.
<h2>דף ה:</h2>
כל הכתוב במגלת תענית, שסופר ומונה שם ימים שנעשו בהן נסים לישראל וקבעום ימים טובים ויש מהן שהן אסורין בתענית לבדו אבל בהספד מותרין דשרינן משום כבוד החיים והמתים ויש מהן דחמירי דאפילו הספד אסור בהן לפי גודל הנס שאירע בו החמירו על ישראל לכבוד היום. לפניו, לפני יום טוב. לאחריו, לאחר יום טוב שכבר עבר. לפניו אסור, בהספד ובתענית כמו יום טוב עצמו משום גזרה דילמא אתי למיעבד ביום טוב גופיה. לאחריו מותר, דכיון שעבר יום טוב לא חיישינן. ואותן שאינן חמורין ליאסר בהספד אלא בתענית בין לאחריו בין לפניו מותר בהספד ובתענית. ור' יוסי מחמיר על תנא קמא בשניהם. הלכה כר' יוסי, במימרא דלא להתענאה דלפניו אסור ולאחריו מותר אבל בימים דלא למיספד אין הלכה כמותו אלא כתנא קמא דלפניו אסור ולאחריו מותר דלר' יוחנן שניהן שוין ודי להחמיר לפניהם ו[לא] לאחריהם דהא פסק כדברי שניהם להקל אפילו הכי כר' יוסי עבדינן דהא אסיקנא [תענית י"ח ע"ב] הכי כל שלאחריו אסור כלומר אותן הימים הטובים שהן חמורין כל כך דאסור נמי לאחריהם לא תימא דיהיה כל כך חמור לאחריו כמו היום טוב עצמו אלא בהספד לבדו אסרינן ליה ולא אסרינן ליה בתענית שמע מינה דרב אשי כר' יוסי סבירא ליה דאית ליה לאחריו באותן דלא למיספד בהון. ויש לתמוה על רב אלפאסי ז"ל היכי גריס כל שלאחריו בהספד אסור בתענית מותר נמצא לדבריו שמחמיר בהספד ומיקל בתענית, ולפי מה שפירשנו למעלה משמע דחמור (הספד מתענית) [תענית מהספד] ואפילו בימים טובים שאסור בהן תענית עבדי' בהו הספד משום כבוד הבריות והכא אמר הרב אלפאסי ז"ל דאסרינן להו בהספד ושרינן להו בתענית ואם נתרץ משום הכי (שרי') [אסרינן] הספד לאחריו להכיר ולהודיע (שאפילו) [ש]ביום טוב עצמו אפילו בהספד אסורין אבל בתענית [ד]מקילינן אין אנו חוששין (כלומר) דילמא אתי להקל ביום הנס עצמו דאותו היום נודע הוא לכל שאסור בתענית הא קא חזינן בהדיא בתענית בשלהי פרק סדר תעניות כיצד [י"ח ע"ב] רב נחמן גזר תעניתא בתריסר אמרו ליה יום טורינוס הוא אמר להו יום טורינוס בטולי בטלוה הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיו ותיפוק ליה דהוה ליה יום שלפני ניקנור נמצא שלפניו (ד)אמרינן [ד]אסור בתענית [ו]מדחזינן דבתענית אסור ודאי בהספד מותר כי היכי שלא יהיה שוה יום שלפניו ליום הנס עצמו אליבא דרב אשי צ"ע עד שיבא מורה צדק ואנו רגילין לפרש כל שלפניו אסור אסור בהספד ומותר בתענית וכל שכן שלאחריו שאינו אסור אלא בתענית לבדו אבל בהספד מותר וא"כ חנוכה ופורים מותרין לפניהם ולאחריהם בהספד דהוא כבוד החיים והמתים אבל בתענית אסורים.
וקיימא לן דהני תרי יומי דאינון ארביסר וחמיסר וכו', כלומר לבני י"ד אסור בהספד גם ביום ט"ו ולבני ט"ו אסור בהספד גם ביום י"ד.
<h2>דף ו:</h2>
קראו את המגלה באדר הראשון, לא יצאו ידי חובתן וצריכין לחזור ולקרותה בזמנה. אין בין אדר הראשון לאדר השני, כלומר שאם עשה בראשון מצות הראויות לעשותן בשני כגון סדר פרשיות (כגון פרשיות של) [שהן פרשת] שקלים ופרשת זכור ופרשת פרה אדומה ופרשת החדש יצא ואין צריך לחזור ולקרותם. חוץ ממקרא מגלה ומתנות לאביונים, שאם קראה בראשון וחלק מתנות לאביונים צריך לעשותם פעם שנית.
מתני' דקתני [אין] בין אדר הראשון לאדר השני בי"ד קיימא וכו', אבל בין אדר הראשון לאדר השני טובא איכא דאע"פ (שאמרו) [שקראו] בפרשת שקלים וזכור ופרה אדומה ופרשת החדש צריך שיחזרו אותן באדר [השני] דהא (פסיקא) [פסקינן] הלכה כרבן [שמעון בן] גמליאל שכל מצות שנוהגות באדר הראשון נוהגות באדר השני ואף על גב דקרו בראשון קרו בשני.
<h2>דף ז.</h2>
שתי מ(ת)נות לאדם אחד, למי שהוא עשיר, ולאביונים שאינן רגילים כל כך לאכול די להם במתנה אחת והיא נחשבת בעיניהם כדבר גדול. [ע"ב] הוו מחלפי סעודתייהו להדדי, ורצו לקיים אותה בעניותם וקיימוה ולא חסרו דבר.
<h2>דף ז:</h2>
אין בין יום טוב לשבת וכו', כלומר כל מה שאסור לעשותו בשבת אסור גם כן ביום טוב גם מכשירי אוכל נפש אסור לעשות ביום טוב. חוץ מאוכל נפש, אוכל נפש עצמו כלומר התבשיל לבדו ולא מכשיריו [דכתיב [שמות י"ב] הוא לבדו הוא ולא מכשיריו] כגון סכין שנפגם מערב יום טוב, שהרי אפשר לעשותם מערב יום טוב.
אין בין (יום טוב) [שבת] ליום הכפורים וכו' אלא שזה, [שבת] זדונו ניתן להנקם בידי ב"ד כגון סקילה שריפה הרג וחנק היכא דאתרו ביה. וזה, יום הכפורים הוא בידי שמים הא לענין תשלומין זה וזה שוין דכי היכי דבשבת אם זרק חץ בשבת וקרע שיראין בהליכתו או הדליק את הגדיש בשבת דפטור דהויא מיתה ותשלומין אינו מת ומשלם דכתיב [דברים כ"ה] כדי רשעתו רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות הכי נמי אם הדליק את הגדיש ביום הכפורים פטור מן התשלומין דאינו בכרת ומשלם.
<h2>דף ח.</h2>
אין בין המודר הנאה מחברו וכו', אין מודר הנאה חמור ממודר מאכל. אלא דריסת הרגל, שהמודר הנאה אסור לו ליכנס בתוך שלו כדאמרינן בגמרא ואליבא דר' אליעזר היא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה כלומר אפילו מה שדרך בני אדם לוותר לחבריהם ואינן קפדין בו כגון דריסת הרגל ליכנס בחצר של חברו לפי שעה במודר הנאה אסרינן ליה אבל במודר ממנו מאכל מותר ליכנס בחצרו. וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש, מותר להשאילן במודר (הנאה במאכל) [הימנו מאכל] ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהם דאי משכירין כיוצא בהן הא תנן בהדיא במסכת נדרים [ל"ג ע"א] דאסור דכל הנאה שאם לא ההנהו זה היה מחסר בה פרוטה הנאת מאכל מיקריא שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל ובמקום שאין משכירין כיוצא בהן מותר מה שאין כן במודר (הנאת) [הימנו] הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש אסור אף במודר הנאת מאכל ואפילו במקום שאין משכירין כיוצא בהן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכונתם בלשון מאכל כל מידי דמהני למאכל.
אין בין נדרים לנדבות, אין בין לשון נדר שאומר הרי עלי עולה להביאה ולאחר זמן מפרישה ובין לשון נדבה שאומר הרי זו עולה שהבהמה עומדת לפניו ומקדישה מיד אין הפרש בין שתי אלו הלשונות אלא שבלשון נדר חייב באחריותה לעולם אע"פ שהפרישה ואמר הרי זו לשלם נדרי שנדרתי אם נגנבה או אבדה חייב להביא אחרת דלשון עלי כמאן דרמיא אכתפיה דמי חוב הוא עליו מוטל עד שיקריבנה ובלשון נדבה שאומר הרי זו עולה אם נגנבה או אבדה אינו חייב באחריותה דמשום הכי קאמר הרי זו שלא הקדיש אלא זו בלבד הא לענין בל תאחר דכתיב [דברים כ"ג] כי תדור נדר ליי אלהיך לא תאחר לשלמו ודרשינן מקראי דכיון שעברו ג' רגלים ולא הביאו עובר ונדבה ונדר שניהם שוין, אף על גב דלא כתיב נדבה בזה הפסוק אלא נדר מרבינן ליה לנדבה מגזרה שוה במסכת ראש השנה [ה' ע"ב].
אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן, דבפסוק אחד כתיב [ויקרא ט"ו] איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא (ומדמדכר) [ומדקא מהדר] זובו בפסוק דלא איצטריך דמצי למימר מבשרו טמא הוא דהא הזכיר זב אלא ללמדך דבשתי ראיות מיקרי זב ולא בפחות משתים ובשתים סגי ליה למקרי זב ובפסוק (אחד) [אחר] משמע דשלש ראיות בעינן דכתיב [שם] וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא, ומשנינן שתים לטומאה לטמא משכב ומושב וצריך ספירת שבעה אבל קרבן לא צריך להביא אחר ספירת שבעה ויכול לאכול קדשים וליכנס למקדש תכף [שספר] שבעה נקיים וטבל והעריב שמשו, ובשלש ראיות לקרבן אסור ליכנס למקדש ובאכילת קדשים עד שיקריב [קרבנו] ביום השמיני דכתיב [שם י"ב] וכפר עליה הכהן וטהרה ביולדת מכלל דעד השתא היתה טמאה אע"פ שטבלה והעריב שמשה והכי נמי בכל מחוסרי כפרה, ושתי ראיות דקאמרינן בין שיראה אותן בשני ימים רצופין או אפילו ביום אחד, וכן שלש לקרבן בשלשה ימים רצופים או אפילו שתים ביום אחד ואחת למחר או אחת היום ושתים למחר או אפילו שלשתן ביום אחד מיקרי זב, [אבל אם היה יום אחד טהור מפסיק ביניהן לא מיקרי זב], אבל באשה זבה אחר ימי נדתה מיקריא זבה בשלש ראיות ולא בשתים דבספירת יום אחד סגי לה והיא נקראת שומרת יום כנגד יום, ובשלש ראיות דמקריא זבה ובלבד שתראה שלשה ימים רצופין בלא הפסק, אבל אם ראתה אותן שלש ראיות ביום אחד או בשנים לא מיקריא זבה דהא כתיב [בה] ימים דכתיב [שם ט"ו] ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה ומיעוט ימים שנים רבים שלשה אבל בזב לא כתיב ימים אלא ראיות לפיכך יש לו חומרא זו דאפילו ביום אחד אם יראה שלש ראיות מיקרי זב. ויש לו חומר אחר בזב מבזבה דזב טעון ביאת מים חיים וזבה אינה טעונה אלא אפילו במי גשמים המקובצים מאליהן בבור אחד בלא תפיסת יד אדם סגי לה, ומים חיים לא מיקרי אלא מעין שמושך בין בימות החמה ובין בימות הגשמים שאינו פוסק לעולם [ולא] יהיו מלוחין ולא פושרין כגון חמי טבריה נמצא שלש חומרות בזב מבזבה, וחומר בזב בעל שלש ראיות מזב בעל שתי ראיות חומר אחד לענין קרבן הא לענין משכב ומושב וספירת שבעה נקיים וטהרתן במים חיים זה וזה שוין, משכב ומושב שכב או ישב על גבי עשרה בגדים זה על גב זה כולם אבות הטומאה ואפילו לא נגע בו הזב, ואילו נוגע שאינו משכב ומושב אינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא אחרים כגון אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין וספירת שבעה משיפסוק צריך למנות ז' נקיים חוץ מיום שפסק בו קודם שיטבול, ואם ראה זוב באחד מהן סותר את כל המנין.
<h2>דף ח:</h2>
אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה, כל חומר טומאה האמורה במצורע מוחלט שנראה בו פסיון או שער לבן בסוף שבעה ימי ההסגר והחליטו הכהן וצריך להשתלח מחוץ למחנה ועושה משכב ומושב ומטמא כמת באהל כמו כן עושה בעוד שהוא מוסגר ואע"פ שהוא עושה בספק כי שמא יכהה הנגע ויטהרנו הכהן אפילו הכי כל החומרות הנזכרות נוהגות בו אבל פריעה ופרימה שיהיו בגדיו פרומים וראשו יהיה פרוע זה נוהג במצורע מוחלט ואינו נוהג במוסגר הא לענין שלוח וטומאה זה וזה שוין כדפרישית.
אין בין טהור מתוך הסגר, כשנראה הנגע כהה בסוף שבוע של הסגר. לטהור מתוך החלט, שעומד כמה ימים מוחלט ואח"כ נרפא לגמרי מנגעו שכל הקרבנות שמביא מצורע מוחלט לטהרתו שהם חטאת ואשם ועולה ולוג שמן ומנחה כמו כן מביא טהור מתוך הסגר, אבל תגלחת ושתי צפורים חיות טהורות אלו נוהגין בטהור מתוך החלט [ואינן נוהגין בטהור מתוך הסגר] דכתיב [ויקרא י"ד] ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע ומפרש ואזיל שיגלח כל שערו ויביא שתי צפרים חיות טהורות לא דיבר אלא במי שצרעתו תלויה ברפואה כלומר שאינו טהור אלא כשיתרפא לגמרי יצא מוסגר שאין צרעתו תלוי ברפואה אלא בימים שאפילו יחסר הנגע או כהה בתוך שבעה לא יטהרנו הכהן אלא עד שישלמו [שבעת] ימי הסגר.
אין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו', ספרים תורה נביאים וכתובים וכולן צריכין עיבוד לקלפים לשם מצוה ובעור בהמה טהורה ולתופרן בגידין כי כל ספריהם היו נעשין בעיגול [ונגללין] מראשן לסופן ומסופן לראשן והיו מחברין ותופרין קלף עם קלף וצריך שיהיו תפורין בגידין ולא בפשתן כדאמרינן [שבת ק"ח ע"א] בתפלין שהיא הלכה למשה מסיני. ואין הפרש בכתיבתן אלא שהספרים הותרו להכתב בכל לשון של שבעים לשון ותפלין ומזוזות לא הותרו להכתב אלא אשורית שהוא לשון הקדש אע"פ שנמצאין חומרות אחרות בגמ' דבני מערבא [ירושלמי ה"ט] בתפלין ומזוזות מה שאין כן בספרים אחרים והכא לא (נימא) [מני] להו לפי שאלו החומרות הנזכרות פה אם עבר וכתבן שלא לשמן [או שלא עבדן לשמן] או שכתבן בעור בהמה טמאה אסורין לקרות בהן וטעונין גניזה ובשאר החומרות מותרין לקרות בהן אך לא יצאו בתפלין ההם ידי חובתן אלא אם כן עשויין כתיקון חכמים. רשב"ג אומר אף הספרים לא הותרו, לכתב בשום לשון מלשונות האומות. אלא יונית, משום מעשה דתלמי המלך וכיון שהותר באותו ספר החומש הותרו כל העשרים וארבעה.
<h2>דף ט:</h2>
אין בין כהן משוח בשמן המשחה, בעוד שלא נגנז אותו [שמן המשחה שעשה] משה ובין כהנים גדולים ששימשו [ב]בית שני ואף בבית ראשון מימות יאשיהו ואילך שגנז צלוחית של שמן המשחה ולא ניכרו שהיו כהנים גדולים אלא לפי שהיו מרובין בבגדים כלומר שהיו לבושין שמנה בגדים שהם כתונת ומכנסים מצנפת ואבנט אלו בכהן הדיוט וכהן גדול לובשם אלו ולובש חשן ואפוד ומעיל וציץ דקיימא לן [זבחים י"ח ע"א] שאם כהן [הדיוט] עובד עבודה בח' בגדים עבודתו מחוללת [וכהן גדול בד' בגדים עבודתו מחוללת] וכהן משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים שוים שאין מטמאין לאביהן ואמותיהן ומצווין על הבתולה ומוזהרין על האלמנה ומחזירין את הרוצח ומביאין עשירית האיפה בכל יום מחציתה בבקר ומחציתה בערב ומביאין פר יום הכפורים ואין חלוק ביניהם אלא בפר הבא על [כל] המצות דכתיב [ויקרא ד'] אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם וגו' שאם הורה [לעבור] בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת (והצבור) [ו]טעה בהוראתו מביא פר מה שאין כן במרובה בגדים דכתיב ביה המשיח.
אין בין כהן המשמש וכו', אף על פי שעבר לגמרי כגון כהן [גדול] שאירע בו פסול ומינו אחר תחתיו אותו [הכהן הגדול פסול אותו] היום בלבד ולמחר חוזר (ב)[ל]עבודתו והוא הנקרא כהן המשמש, והסגן שמינוהו תחתיו ביום הכפורים לבדו ולמחרתו אינו עובד עבודה הוא נקרא כהן שעבר וכל המצות הנוהגות בכהן גדול הראשון (נוהגות במשמש) [המשמש] שאין מטמאין לקרוביהן ומצווין על הבתולות ומוזהרין על האלמנה ומחזירין את הרוצח כך כהן שעבר ואם רוצה לעבוד(ה) [עובד] בח' בגדים ולא בפחות שאם עבד חלל ואין ביניהם הפרש אלא בפר יום הכפרים ועשירית האיפה שכהן המשמש מביא פר יום הכפורים ועשירית האיפה בכל יום (מחיצה) [מחציתה] בבקר ומחציתה בערב וכהן שעבר לגמרי אינו מביא.
אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים, קיימא לן [זבחים קי"ב ע"ב] דבמשכן שילה ובית עולמים נאסרו הבמות כי היה הארון נתון שם ואהל מועד נטוי ועליהם אמר הכתוב [דברים י"ב] לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם וגו' ששם היו כל הקרבנות קרבים בין קרבנות שקבוע להם זמן ובין שאין קבוע להם זמן, ובמה גדולה היא המזבח של משה שהיה בגלגל ואהל מועד נטוי ואין ארון נתון שם לפי שהיו עסוקים במלחמות לכבוש הארץ והיו מוליכין הארון עמהם (רק) [אבל] כל המשכן היה קבוע בגלגל, והיו הצבור מקריבים (בהן) [בו] חובות הקבוע להם זמן כגון תמידין ומוספין אבל לא חובות שאין קבוע להם זמן כגון פר העלם דבר של צבור ופר לעולה ושעיר לחטאת בע"ז וכמו כן בנוב וגבעון לא היה שם הארון קבוע [כמו] במשכן משה לפי שהגלו אותו פלשתים ואז נחרב שילה והביאו ישראל המשכן עם מזבח של נחשת של משה לנוב עיר הכהנים ונחרב נוב עיר הכהנים בימי שאול שהרג כל כהני יי (והביא) [והובא] המשכן עם מזבח הנחשת לגבעון ועמד שם עד שבנה שלמה את בית המקדש והארון לא היה בתוכו כי אם עמד בארץ פלשתים ימים רבים וכששב משם לא הביאו בית ישראל הארון לתוך משכן משה כי יראו והיו מעמידין אותו שופטי ישראל בעיר מבצרם כי יראו מאויביהם ועמד בבית עובד אדום, ודוד המלך העלהו משם לעיר ציון מקום מבצר שלו והמשכן [ומזבח עם מזבח הנחשת] היה בגבעון ושלמה עלה אליו פעמים ושם נגלו אליו האלהים וכל ישראל היו מעלין במזבח משה שהוא קרוי במה גדולה חובות הקבוע להם זמן כגון תמידין ומוספין אבל לא חובות של צבור שאין קבוע להם זמן כגון פר העלם דבר של צבור ופר לעולה ושעיר לחטאת בע"ז וכל אחד ואחד מישראל בונה במה והיא הנקראת במה קטנה בגגו או בחצרו ומקריב עליה נדרים ונדבות ובפרק (קמא) [בתרא] דזבחים מפורשים כל אלו הדברים ומביא ראיה מפסוק זה [שם] לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו אמר להם [משה לישראל כי] עייליתו לארץ ישראל ישרות אקריבו דהיינו נדרים ונדבות חובות לא תקריבו למה כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלם כלומר שם תוכלו להקריב הכל ולמה חלקן הכתוב ליתן היתר בין מנוחה לנחלה שאחר שחרבה שילה הותרו הבמות עד שבאו לבית עולמים והיא היתה נחלה שנאמר בפסוק ואל הנחלה והיא נקראת נחלה שמשם ואילך לא היה עוד היתר ומשום הכי קאמר הכא במשנה זו שבבמה גדולה היו מקריבין פסחים וכל הדומה (לזבחים) [לפסחים] שהן חובות הקבוע להם זמן כגון תמידין ומוספין ובבמה קטנה היה אסור להקריבם שלא היו יכולין להקריב בבמה קטנה אלא דבר(ים) שהוא נידר ונידב אבל חובות שאין קבוע להם זמן כגון חטאות ואשמות של ציבור היו שניהם שוין ולא היו קרבין לא בבמה גדולה ולא בבמה קטנה כדאמרינן ישרות הקריבו חובות לא תקריבו כלומר חובות שאין קבוע להן זמן ולא בא למעט חובות שקבוע להן זמן וכשאמר כאן פסחים הוא הדין לכל הדומה לו דאם דוקא נקט קשיא בהדי סיפא דקתני וכל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה קטנה ומשום הכי קא מתרץ בגמרא אימא כעין פסחים.
אין בין שילה לירושלם אלא שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה ובירושלם לפנים מן החומה וכאן [וכאן קדשי] קדשים לפנים מן הקלעים, אין בין שילה לירושלם כלומר שכשם שהיו קרבין בבית המקדש של שלמה חובות שקבוע להם זמן וחובות שאין [קבוע] להן זמן וגם נדרים ונדבות כמו כן היו קרבין בשילה שכבר כבשו הארץ והיו עומדים כל ישראל במנוחה והארון היה במשכן משה ולא זז משם עד שגרם החטא והוציאוהו משם [עמהם] במלחמת פלשתים בסוף ימי עלי הכהן ולא היה הפרש ביניהם אלא באכילת שלמים ומעשר שני שבשילה היו אוכלין אותן בכל מקום שיוכלו לראות משם את שילה כדאמרינן התם בזבחים [קי"ח ע"ב] [עין] שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו דהיינו יוסף שלא רצה לשמוע לאשת פוטיפר יאכל קדשים בכל הרואה (שילה) [שלו] ששילה היה בחלק יוסף ובירושלם לא היו אוכלין [גליון: אותן אלא לפנים מן החומה אבל בקדשי הקדשים כגון חטאות ואשמות היו שוין שלא היו יכולין לאכול אותן] אלא לפנים מן הקלעים. קדושת שילה יש אחריה היתר שכשחרבה שילה וגלה הארון הותרו הבמות כדאמרינן בזבחים [קי"ט ע"א] מנוחה זו שילה שנחו [מ]לכבוש את הארץ נחלה זו ירושלם ולמה חלקן הכתוב ליתן היתר בין זו לזו. קדושת ירושלם אין אחריה היתר, לפי שהיתה קדושתה עולמית ולכך נקראת נחלה.
<h2>דף יד.</h2>
ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות, הן מ"ח נביאים משה ואהרן אסיר ואלקנה ואביאסף בני קרח נתנבאו במדבר יהושע פנחס אלקנה גד החוזה נתן הנביא אסף הימן ידותון שמואל דוד שלמה אחיה שמעיה עדו עזריה בן עדו חנני הרואה יהוא בן חנני אליהו מיכייהו עובדיהו אלישע (יחזקאל) [יחזיאל] אליעזר בן (דוד והוא) [דודיהו] יונה זכריה בן יהוידע אמוץ חבקוק צפניה בן כושי ירמיה ישעיה יחזקאל דניאל ברוך בן נריה שריה בן מחסיה מרדכי בלשן הושע בן בארי עמוס מיכה המורשתי יואל בן פתואל נחום חגי זכריה ומלאכי, ושבע נביאות שרה ומרים דבורה וחולדה חנה אביגיל אסתר.
<h2>דף טז:</h2>
בעו למימרינהו בנשימה אחת, כלומר שלא יפסיק בהן אפילו להשיב נשימתו אליו עד שיגמור שם כולם ועד תחלת הפסוק שלאחריהם שמתחיל עשרת בני המן. וא"ו דויזתא צריך לממתחיה בזקיפא, כלומר צריך להאריך בה (בנועם) [בטעם] קריאתה ולא יחטוף אותה. ויש אומרים כי היא וא"ו גדולה מחשבון אותיות גדולות שכתובין בעשרים וארבעה כל חשבון אל"ף בי"ת גי"מל.
כל השירות כולן, כגון אז ישיר משה ושירת דוד ושירת דבורה. אריח על גבי לבינה, לבינה היא של שלשה טפחים ואריח חצי לבנה. ורוצה לומר שכותב בשיטה העליונה בראש השיטה שתי תיבות או שלש ומדלג, ומניח ריוח באמצע וכותב בסוף השיטה שתי תיבות או שלש ובשטה השניה לא יתחיל בראש השטה שיעור תיבה אלא סמוך לתיבה אחת שכתב בעליונה, וכותב גם כנגד האויר שהניח בעליונה וגם תחת תיבה אחת שבשיטה עליונה, אך אינו גומר השיטה כולה, ובשיטה השלישית חוזר לסדר שעשה בשטה עליונה הראשונה. ובשיטה הרביעית עושה כמו שכתוב בשיטה השניה. וכן [סדר כל] השירה כולה. נמצא שאם היה הבנין של אבנים גדולות או קורות עשוי כסדר הזה אינו יכול ליפול, שהרבה סמיכות יש לו. [ש]הרביעי סמוך למעלה ממנו, ואפילו יפול השלישי סומך אותו מצד אחר. אבל שמות עשרת בני המן הם אריח על גבי אריח, דהיינו שהאריחין כולם הן קצרים כתובים זה תחת זה. ולבינה על גבי לבינה, אלו הן שמות שהן גדולים מהן, כולן כתובין מצד אחד, שאם יפול מצד אחד תכף יפול כולו, שאין לו סומך מצד ימין, לפי שאין תקומה למפלת הרשעים, וצדיק [תהלים ל"ז] כי יפול לא יוטל כי יי סומך ידו.
<h2>דף יז.</h2>
הקורא את המגילה למפרע וכו', שקורא פסוק שני קודם הראשון לא יצא דכתיב [אסתר ט'] ככתבם וכזמנם מה זמנים הוא כסדר י"ד קודם ט"ו אף קריאתה למפרע לא [גליון: א"נ מהכא והימים האלה נזכרים ונעשים מה עשייה למפרע לא אף זכירה למפרע לא] כלומר שאם אכל סעודת יום י"ד או שלח מ[ת]נות לאביונים ביום י"ג לא יצא ידי חובתו כך זכירה אם הקדים פסוק שראוי לאחר לא יצא. קראה על פה לא יצא, דכתיב הכא והימים האלה נזכרים ונעשים וילפינן זכירה זו מזכירה (אחרת) [דכתיב בתורה בענין עמלק שיצא ממנו המן דכתיב (שמות י"ז)] כתוב זאת זכרון בספר [מה התם בספר] אף זכירה זו בספר. קראה תרגום ובכל לשון לא יצא, מי שאינו מכיר בלשון זה לא יצא דליכא משום פרסומי ניסא. אבל קורין אותה ללועזות בלעז שלהן כגון גיפטית לגיפטים וארמית לבני סוריא שקורין תרגום כיון שהם מבינים הלשון יצאו וכמו שמצאנו בברכת המזון ותפלה וכל אותן ששנינו במסכת סוטה [ל"ב ע"א] שנאמרין בכל לשון [ומיירי כגון שכתובה היא בלשון תרגום עצמו או בלשון גיפטית דאי כתובה בלשון הקדש וקורא אותה לגיפטיים בלשון גיפטית איך יצא שהרי על פה הוא. והלועז ששמע אשורית יצא, אף על פי שזה הלועז אינו מבין לשון אשורית שהוא לשון הקדש כיון שרוב ישראל יודעין אותה והם נמצאים בכל עת יכול הוא לשאול להם ויבינוה לו ואיכא פרסומי ניסא מה שאין כן בלשון גיפטית למי שאינו מבין אותו מה יועיל לו שהרי הוא אינו מבין אותו ומעטין אותם המכירין בו ואינן נמצאין בכל עת ואפילו יהיו עתה עמו גזרו בו רבנן שלא יצא. קראה סירוגין יצא, סירוגין מקרי פיסקי פסקי שקורא ממנה מעט ופוסק עד ששוהה כדי לגמור את כולה וחוזר וקורא אחר כן מה שנשאר לו לקרות אפילו הכי יצא. ומתנמנם, אף על פי שאינו מיושב בדעתו לגמרי שאם היו שואלין אותו דבר חכמה לא היה יודע להשיב אפילו הכי יצא כיון שאם היו מתחילין לו הוא היה יודע לגמור להם יצא הכי מפרש בגמרא. היה כותבה, או דורשה או מגיהה. אם כיון לבו לצאת בה יצא, דמצות צריכות כונה ולמאן דאמר מצות אין צריכות כונה יפרש אם כיון לבו יצא שקורא הפסוק [כסדר] ולא כדרך הדורש שפעמים שדורש אותו מסיפיה לרישיה ודרך הכותב והמגיה שקורא אותה תיבה כשהיא חסרה שאין בה וא"ו קורא אותה בפתח אע"פ שראוי לקרות אותה בחולם לפיכך צריך שיתכון בזה ולא יטעה בזה, ומקשי' בגמרא בהיה כותבה אפילו כיון לבו אמאי יצא דהא על פה הוא ואפילו יקרא הפסוק פעם אחרת אחר שכתבו האיך יצא ידי חובתו דהא חסרה היא ואנן בעינן שתהא כתובה כולה במקום שיקראנה ומתרץ שהיתה מונחת לפניו מגלה שלימה.
היתה כתובה בסם וכו', סם סמא בלשון הקדש אורפימנט בלעז. סיקרא, סיקרתא צבע אדום שצובעין בו תריסין ומרכבות. קומוס, קומא שרף אילן שקורין לו גומא בלעז. קנקנתום, חרתא דאושכפי חרת שמו וצובעין ממנו מנעלים שחורות ובלעז אגרימנט. לא יצא, דאנן בעינן דיו דילפינן כתיבה כתיבה כתיב הכא ותכתוב אסתר וכתיב בברוך בן נריה [ירמיה ל"ו] ואני כותב על הספר ובדיו מה להלן בספר ובדיו אף כאן בספר ובדיו. ועל הדפתרא, דפתרא עור שמלחו לבדו ששרו אותו ומלחו אותו ולא עשו לו עיבוד אחר [א]לא בקמח ששורין אותו ימים רבים במים ובקמח. ולא עפיץ, לא עבדהו בעפצים שקורין בלעז גלש. נייר, מחקה מין עשבים הוא עשוי על ידי דבק. לא יצא עד שתהא כתובה אשורית, שהוא לשון הקדש דכתיב ככתבם וכלשונם וכתיבת ישראל היא אותיות שלנו ולשוננו שהיא לשון הקדש. על הספר, דהיינו מליח וקמיח ועפיץ שבזה העור המעובד אין אדם יכול לזייף בו ולמחוק בו דבר אחד שלא יהיה ניכר הזיוף ולפיכך חייב אדם לכתוב בעור מעובד כדי שלא יוכלו המינין לזייף בו.
מגלה מנא לן, דלמפרע לא יצא. דכתיב והימים האלה וכו', הכל מפורש בפירוש המשנה.
<h2>דף יח:</h2>
לא קשיא הא בכולה הא במקצתה, אם היתה כולה מטושטשת ואין רשומן ניכר לא יצא דהא הוי כקורא אותה על פה אבל במקצתה אם מטושטשת מקצתה אף על פי שאין רשומן ניכר והוא קורא אותה על פה יצא והכי נמי אם השמיט הסופר פסוק אחד שלא כתבו וקראו הקורא על פה יצא ואף על גב דבענין [איסור] למפרע אם קרא פסוק אחד למפרע לא יצא אבל באיסור על פה לא מיפסיל.
לא יאמר אדם אגמור את כולה, ואחר כך אחזור את הפסוק דאי עביד הכי הוי למפרע אלא חוזר וקורא כסדר מאותו פסוק ואילך. וכן מצא צבור שקראו חציה, אם סיים עמהם ואחר כך יקרא ראשיתה הוי למפרע ולא יצא. תיר ולא תיר, מפורש בפירוש המשנה.
אוקימנא כגון דכתיבא כולה ומנחה קמיה, כי היכי דלא ליהוי כקורא על פה לא היה צריך אלא שיקרא הפסוק פעם אחרת אחר שכתבו אבל לא סגי ליה בהכי דהא בעינן שתהא כתובה כולה כשיתחיל לקרותה. ואפילו למאן דאמר במשנתנו מאיש יהודי, שאין צריך שיקרא אלא מאיש יהודי ואילך ועד סופה אבל בעי שתהא כתובה כולה. אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב, דדילמא איתרמי ליה שבשתא וכתב ליה. חוץ מן התפילין והמזוזות, משום דמיגרס גריסי פרשיות צריכות הן ורגילות הן רובן בקרית שמע ופרשת קדש לי והיה כי יבאך אדם יכול לגרוס אותן היטב שקצרות הן. ואין צריכות שרטוט, תפילין לפי שאין אדם קורא בהן אלא הן מונחין כל הימים בתיק הבתים כספר תורה בארונו וכן מזוזה. [ט"ז ע"ב] מגלה צריכה שרטוט כאמתה של תורה, דהיינו מזוזה דפסקינן דצריכה שרטוט. אשמרה לפי מחסום שלא אצעק למלכות.
<h2>דף יט.</h2>
בן עיר שהלך וכו', בן עיר שמשפטו לקרות ביום י"ד והלך לכרך שקורין ביום ט"ו. אם עתיד לחזור במקומו, מפרש בגמרא אם עתיד לחזור בליל ט"ו לא הוי עליו דין מוקף ליומו וקורא ביום י"ד דדין פרוז עליו אף על פי שהוא בכרך, אבל אם אין עתיד לחזור בליל ט"ו אין צריך לקרות ביום י"ד בכרך עצמו אלא ממתין וקורא עמהם אף על פי שסופו לחזור לעיר אחר זמן דמוקף בן יומו הוי מוקף, וכן בן כרך שמשפטו לקרות בט"ו והלך לעיר שקורין בו בי"ד אם עתיד לחזור למקומו בליל י"ד שקודם שיעלה עמוד השחר דעתו לצאת מן העיר אף על פי שעודנו בליל י"ד שכל בני העיר קורין אותה לא יקרא הוא עמהן הואיל וביום י"ד שחרית לא יהיה שם אינו נקרא פרוז, אבל אם אין דעתו לחזור אפילו בליל י"ד אלא אם יום י"ד עצמו בשליש היום או בחצי היום קורא עמהן בי"ד דפרוז בן יומו נקרא פרוז אע"פ שדעתו לשוב לעיר בליל ט"ו דילפינן מקרא דכתיב [אסתר ט'] על כן היהודים הפרזים למה לי למיהדר היושבים בערי הפרזות אלא הא קא משמע לן דאפילו מי שיושב בכרך משפטו כפרוז כיון שדעתו להתעכב שם בי"ד ומדפרוז בן יומו נקרא פרוז מוקף בן יומו נקרא מוקף וקורא בט"ו, ואע"ג דאמרינן [יבמות י"ג ע"ב] דדמי כשתי תורות אם יקראו הפרזים המקדימין ליום הכניסה בעיר או בכרך אבל הכא לא חיישינן דאקראי הוא אבל הא דכפרים מילתא דשכיחא ברוב שנים הוא ורבים הם ויש להם קול.
מהיכן קורא אדם את המגלה ויוצא בה ידי חובתו ר' מאיר אומר כולה, דכתיב [אסתר ט'] ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תוקף ר' מאיר סבר תקפו של אחשורוש, ור' יהודה סבר מאיש יהודי קסבר תקפו של מרדכי. ור' יוסי סבר תקפו של המן דהיינו אחר הדברים האלה, ו[ב]בריתא יש חולק אחר ואומר מבלילה ההוא נדדה שנת המלך קסבר תקפו של נס.
מגלה נקראת ספר, דכתיב [אסתר ט'] ונכתב בספר לפיכך יש לה דין ספר תורה שאסור לתפרה בפשתן אלא בגידין. ונקראת אגרת דכתיב [שם] (את) [על] כל דברי האגרת הזאת [לפיכך יש לה דין אגרת שיכול לתפרה קצתה בפשתן כלומר] שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין לבדן השאר יכול לתפור בפשתן. ובלבד שיהיו משולשין, שיהא מראש התפר עד מקום (תפר) [תפירת הגיד] כריוח שיש ממנו עד תפירת הגיד השני ומן השני לשלישי כאויר שיש מן תפר הגיד השלישי עד סוף התפר.
הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים, ספרים שבימי החכמים היו עושין כולם בגליון כספר תורה וגוילין שלנו ולפיכך לא יצא דבעינן אגרת לעצמה דפרסומי ניסא טפי איכא כשהיא בפני עצמה מכשהיא כתובה בין הכתובים דנראה כעוסק במקרא הוא. אבל אם מיחסרא או מייתרא [פורתא] אם ארוכה משאר הקלפים למעלה או למטה או קצרה מהן יש לה היכר בעצמה. [ע"ב] ומחו לה אמוחא, לאחר שאמרה הכה על קדקדה כלומר (זה) סתר מקצתה ואמר לא אמרו אלא בצבור אבל ביחיד יצא ודוקא שתהא כתובה כולה על הגויל ועשויה כתיקון חכמים.
<h2>דף יט:</h2>
שיור התפר, כשתופרין יריעות של ספר תורה לחברם יחד משייר בתפר מלמעלה ומלמטה. הלכה למשה מסיני היא ומחו לה אמוחא, לאחר שאמרה הכה אותה על מוחה כלומר חזר וסתרה שלא תהא סבור שתפסל אם לא שייר אלא לא אמרה משה לשייר בו קצת אלא שלא יקרע שאם אינו משייר כשהוא גולל אותו בחזקה יקרע אבל עכשו כשהוא מהדקו רואה בשיור התפר שהוא מתחיל להרחיב ורוצה להקרע והוא נמנע מיד מלהדקו יותר.
הכל כשרין לקרות וכו', להוציא הרבים ידי חובתן. חוץ מחרש שוטה וקטן, דהני לאו בני חיובא נינהו ואין הפטור בדבר מוציא את החייב, ומדקתני חרש דומיא דשוטה משמע דאפילו דיעבד לא יצא והכל אתי לרבות הנשים שאף הן היו באותו הנס וטומטום ואנדרוגינוס. ור' יהודה מכשיר בקטן, אפילו להוציא את הרבים דהא אתי לכלל חיוב.
<h2>דף כ.</h2>
ולא מוהלין, עד שתנץ החמה של יום השמיני דכתיב [ויקרא י"ב] וביום השמיני ימול בשר ערלתו. וכן הזיה של איש הנוגע במת דכתיב [במדבר י"ט] ביום השלישי וביום השביעי. וטבילה נמי דהא בתר הזאה היא והכי אמרי' אין לו לטבול אלא ביום שבליל שביעי אסור לו לטבול אע"פ שהלילה תחילת היום עד שתנץ החמה ביום השביעי אבל משעבר יום שביעי אם בא לטבול בליל ח' עלתה לו טבילה אבל אסור לו לאכול בתרומה עד ליל תשיעי לפי שצריך לו הערב השמש. וכן שומרת יום כנגד יום, קרי היכא שתראה בתוך אחד עשר יום שאחר שבעת ימי נדתה שאם תשוב אחר שטבלה בליל שמיני לראות ביום שמיני ראיה אחת לא אמרינן תעמוד שבעת ימי נדה בטומאה אלא שומרת את עצמה למחר ביום תשיעי אם תראה אם לא ואם לא תראה בכל אותו יום תשיעי אם טבלה בחצי היום עלתה לה טבילתה ומותרת לאכול תרומה וקדשים ליל עשירי אבל אם טבלה בליל תשיעי קודם שעלה עמוד השחר לא עלתה לה טבילה אפילו לא תראה עוד בכל אותו יום תשיעי, וכה משפטה ביום עשירי שאם (היום) [ראתה] יום שמיני ותשיעי שני ימים רצופים אינה צריכה לעמוד שבעה ימים אלא תשמור עצמה למחר (ביום תשיעי אם תראה ואם לא תראה אלא) ביום עשירי ואם לא תראה תטבול בשלישי שהוא יום השלישי או משתנץ החמה ועלתה לה טבילה אם לא תשוב לראות אחר טבילתה בכל אותו היום הרי היא טהורה לאכול בתרומה וקדשים, וכל שכן לבעלה בליל י"א ואפילו תשוב ותראה בליל י"א [או] ביום י"א לא מיקריא זבה גמורה שתהא צריכה שבעה ימים נקיים עד שתראה ג' ימים רצופים בלא הפסק יום נקי ביניהם ובשימור ליום י"ב סגי, אבל אם ראתה ביום עשירי מיקריא זבה גדולה לפי ששמיני ותשיעי ועשירי רצופים. וכה משפטה כל אותן י"א יום, דלעולם ביום או יומיים סגי לה ביום אחד נקי ובג' ימים רצופים הויא זבה גמורה וצריכה ז' נקיים ואסורה לטבול בליל שביעי לספירתה שהוא שמיני ליום שפוסקת בו אלא עד שתנץ החמה דכתיב [ויקרא ט"ו] וספרה לה שבעת ימים וספירה ביממא בעי מדכתיב ימים וספירת שומרת יום כנגד יום ילפינן מפסוק דכתיב יהיה לה מלמד שסופרת אחד [ל]אחד וספירה [זו] מדוגמת ספירת שבעה לשלשה היא ולא מיקריא ספירה אלא ביום. וכולן, אף על פי שאמרו לכתחילה בעינן משתנץ החמה ולא קודם אבל אם עשו משעלה עמוד השחר יצאו דהא יום מיקרי אלא לפי שאין הכל בקיאין בו הוצרכו להמתין עד שתנץ החמה.
אין קורין את המגלה וכו' אלא ביום, מגלה דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים ביום אין (וכדפר') [ומפרש] בגמרא דלא אתא למעוטי שאין אדם חייב לקרות את המגלה בלילה ולשנותה ביום אלא אותה קריאתה של יום אל יקדים אותה אלא עד שתנץ החמה לכתחילה.
ויש שגורסין (למעלה) ולא טובלין ולא מזין אלא ביום ומפרשי' מטבילת אזוב, שכשם שהזאה אינה כשרה אלא ביום כמו כן טבילת אזוב במי חטאת אינו כשר אלא ביום.
<h2>דף כ:</h2>
כל היום כשר לקרות את המגלה וכו', [רוצה לומר] שכל אלו אינן כשרין אלא ביום ולא היה צריך לומר קריאת מגלה דהא תנא ליה ובכל הני יום כתיב [בהו] וקמ"ל [אף על גב] דקיימא לן זריזין מקדימין למצות דכתיב [בראשית כ"ב] וישכם אברהם בבקר אעפ"כ כל היום כולו כשר, בהלל כתיב זה היום עשה יי, תקיעת שופר דכתיב יום תרועה, נטילת לולב דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, מוספין דכתיב דבר יום ביומו ותפלת המוספין כמוספין שויוה רבנן.
וידוי פרים, פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור שמתודים עליהם חטא שהביאום עליה כדאמרינן במסכת יומא [ל"ו ע"ב] ומתודין על חטאת עון חטאת דיליף כפרה [כפרה] כתיב הכא [ויקרא ד'] וכפר עליה[ם] הכהן וכתיב [שם ט"ז] ביום הכפרים יעמד חי לפני יי לכפר עליו מה להלן (כפרה ביום) [כפרת דברים וביום] דכתיב [שם] כי ביום הזה יכפר עליכם אף כאן כפרת דברים ביום וכפרת דברים הוא וידוי ובמסכת יומא מסיים לה את אומר בכפרת דברים או אינו אלא בכפרת דמים הרי הוא אומר [שם] וכפר בעדו ושחט את פר החטאת למדת שעדין לא נשחט הפר [וכתיב] כי ביום הזה יכפר אלמא כפרתו ביום ההוא.
ולוידוי מעשר, דכתיב [דברים כ"ו] ביערתי הקדש מן הבית וגו' וכתיב בתריה היום הזה יי אלהיך מצוך לעשות וגו'.
כל הלילה כשר לקצירת העומר, רוצה למנות אלו שמצותן גם בלילה וכל שכן ביום אבל הני דלעיל מצותן ביום [ולא] בלילה, וחילוק יש בין הקטרת קומץ מנחה ובין הקטרת חלבים ואברים הקטרת קומץ במנחה כזריקת דם בזבחים שאינה כשרה אלא ביום דארבע עבודות יש במנחה קמיצה במקום שחיטה וקבלתו בכלי שרת כקבלת הדם והולכתו למזבח כהולכת הדם והקטרת הקומץ כזריקת הדם, ועומר היו מביאין אותו ביום י"ו בניסן, כדי להתיר להדיוט תבואה חדשה שאסורה באכילה עד שיקרב העומר והוא בא מן השעורים ומתיר כל מיני תבואות חדשות כגון פולים ועדשים וזרעונים וגם חטים אבל הקרבת שתי הלחם שאדם מקריב בעצרת והם מביכורי חטים לא היו באים להתיר להדיוט שהרי הותרו אלא להתיר לגבוה להביא מנחות מחטים (היו באות) [החדשים] שאסור להקריב מנחות מחטים חדשים עד שיביאו ממנו שתי הלחם והן באות חמץ לפי שלא נקרבות לגבי מזבח אלא שני כבשים הבאים עמהם, ומצות קצירת העומר בלילה שהוא מוצאי יום טוב הראשון של פסח ואם לא קצר בלילה קוצר ביום אבל הבאתה אינה כשרה אלא ביום ומוכיח במנחות [ס"ו ע"א] מקראי, וכן ספירת העומר שהן שבעה שבועות ומתחילין אותו מליל י"ו בניסן שבאותו הלילה היא קצירת העומר. ולהקטר חלבים ואברים, מאותן קרבנות שנזרק דמן מבעוד יום דאף על גב דזריקת דם אינו כשר בלילה אבל הקטרת החלבים מן החטאות שבשרם נאכל והקטרת חלבים ואיברים מעולה שכולה כליל כשרין גם כל הלילה הראשונה שאחר השחיטה דכל הלילה (כשר) [מותר] (עד יום המחרת) להעלותם על המזבח עד שיעלה עמוד השחר ואם העלן על גבי המזבח אף על פי שלא נתנן על האש עד יום המחרת אינן נפסלין בלינה אבל אם עמוד השחר מוצאן למטה מן (העזרה) [המזבח] (עד ש)נפסלו בלינה דאף על גב דבכל התורה כולה היום הולך אחר הלילה כליל שבת ויומו אבל לענין קדשים הלילה הולך אחר היום.
לסמיכה ולשחיטה, דכתיב [ויקרא י"ט] ביום זבחכם ואיתקש סמיכה לשחיטה. לתנופה, דכתיב [שם כ"ג] ביום הניפכם את העומר. להגשה, דכתיב [במדבר ה'] והניף והקריב והקרבה זו הגשה דאי אפשר לומר הקרבה ממש היא דהיינו הקטרת הקומץ דהא כתיב [בתריה] וקמץ והקטיר ומה היא הגשה מגיש את המנחה כולה ומגיעה בקרן מערבית דרומית של מזבח כנגד יסודה של קרן ואחר כך קומץ, ומקראי ילפי' לה במסכת סוטה [י"ד ע"ב] ובמנחות [י"ט ע"ב]. לקמיצה ולהקטרה, בהקטרת הקומץ קאמר שהיא במנחה כגון זריקת הדם ואינה כשרה אלא ביום אבל הקטרת חלבים ואברים תנן במתניתין דכשרין כל הלילה. למליקה, של עוף. לקבלה, קבלת הדם. להזייה, זריקת דם על המזבח והזיית דם פרים הנשרפים וכל חטאות הפנימיות שהיא זריקה שלהן וכתיב [ויקרא ז'] ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם וכל הני הקרבות קרבן נינהו דאילו הקטרת קומץ הקרבה היא וקמיצה איתקש להקטרה דכתיב [במדבר ה'] וקמץ והקטיר, מליקת העוף הזייתו למליקתו והזייתו היא הקרבתו, קבלת הדם הקרבה קרי לה דאמר מר [חגיגה י"א ע"א] והקריבו זו קבלת הדם, אי נמי להקריב כל צורכי הקרבה משמע, וקמיצה ומליקה וקבלה כולן צורכי הקרבה הן דאי אפשר בלא הן אבל הגשה ותנופה אינן מעכבין. ולהשקאת סוטה, יליף בגמרא אתיא תורה [תורה] כתיב בשוטה [שם] ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם [דברים י"ז] על פי התורה אשר יורוך וגו' מה משפט ביום דכתיב [שם כ"א] והיה ביום הנחילו את בניו ואורעה כל הפרשה כולה להיות דין. לעריפת עגלה, כפרה כתיב בה כקדשים דכתיב [שם כ'] כפר לעמך ישראל. טהרת מצורע, בצפרים עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכתיב [ויקרא י"ד] ביום טהרתו.
<h2>דף כא.</h2>
הקורא את המגלה עומד ויושב, כלומר אם רצה עומד אם רצה יושב. קראוה שנים כאחת יצאו, ולא אמרינן אין שני קולות נשמעין ביחד דכיון דחביב עליהן מקרא מגלה נותנין לבם ומבינים אפילו משנים מה שאין כן בקריאת ספר תורה.
מקום שנהגו לברך, מפרש בגמרא דמברכה של אחריו קאמר דבמקום שלא נהגו לומר הרב את ריב[נ]ו והדן את דיננו אין צריך לברך אבל בברכה שלפניו לא תלי במנהג דבכל מקום צריך לברך בתחלתה דבכל המצות כולן מברך אדם עליהם עובר לעשייתן כדי שיהא ניכר לכל שכונתו לשום מצוה.
בשני ובחמישי בשבת ובמנחה, לפי שעזרא תקן שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי כדי שלא יעמדו שלשה ימים בלא (ספר) תורה שאם יעמדו ג' ימים בלא תורה ישלטו בהם אויבים כדכתיב [שמות ט"ו] וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה דכתיב [ישעיה נ"ה] הוי כל צמא לכו [ל]מים וכתיב בפרשה אחרת בתריה [שמות י"ז] ויצמא שם העם למים וכתיב בתריה ויבא עמלק והכא במתני' אשמעינן דשלשה הן כהן ולוי וישראל. ואין מוסיפין עליהן, שלא יקשה לצבור מפני שהן ימי מלאכה ושבת במנחה נמי סמוך לחשכה הוא שהרי כל היום רגילין לדרוש. ואין מפטירין בנביא, משום האי טעמא גופיה.
עזרא תיקן שיהו קורין ג' פסוקין וכו' [לשון רי"ף]. משום דכתיב [שמות ט"ו] וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה דכתיב [ישעיה נ"ה] הוי כל צמא לכו למים וכתיב בתריה [שמות י"ז] ויבא עמלק לפיכך תיקן שלא יעמדו ג' ימים בלא תורה ובמנחה תיקן משום עמי הארץ שמבטלין מדברי תורה כל ימי השבוע ובעבור שלא יתעסקו בשבת בשכרות ובניגונין תיקן שידרשו להם בשבת במנחה ויקראו בתורה.
הפותח והחותם בתורה, מפרש בגמרא דהכי פירושו הפותח דהיינו כהן מברך ברכת התורה שלפניה אבל אינו מברך בחתימתו והלוי לא בתחלה ולא בסוף והישראל החותם אינו מברך לפניה אלא בסוף מאי טעמא דכולהו חדא מצוה ודי להם בזה אבל לא קאמר דאסור לעשות בענין אחר משום דמזכיר שם שמים לבטלה דאם כן לא הוו עבדי רבנן בתראי תקנתא אחרת לברך כל אחד ואחד לפניה ולאחריה כדאמרינן בגמרא, וכמו זה פירשנו למעלה מקום שנהגו שלא לברך לא יברך, אין צריך לברך אבל לא אסר לברך אם ירצה.
בראשי חדשים וכו', משום דמנהג ישראל היה שלא לעשות מלאכה בראשי חדשים אלא דבר שהוא שעת הדחק. ובחולו של מועד, נמי אסירא כל מלאכה אלא דבר האבד לבדו לפיכך אין כל כך טורח לצבור ומוסיפין קורא אחד אבל שנים לא כי שמא יצטערו דשמא דבר האבד יש להם לעשות. ואין מפטירין בנביא, כמו כן מפני טורח צבור כדמפרש ואזיל. זה הכלל כל יום שיש בו (מוסף) תוספת על חבירו מוסף על ימות החול כגון ראש חדש וחולו של מועד אך אינו יום טוב שיהא אסור גם בדבר האבד. קורין ד', ולא יותר מפני טורח הצבור שמתבטלין מדבר האבד. ביום טוב, עצמו שגם דבר האבד אסור בו. חמשה, דליכא ביטול מלאכה אבל אין מוסיפין מפני טורח קהל שמתבטלים מלעשות אוכל נפש, אבל מפטירין בהן שאינו כל כך ביטול. ביום הכפורים, שגם אוכל נפש אסור בו קורין ששה ומפטירין בו דליכא כל כך (צער) [טורח] קהל אבל יותר לא דשמא יצטערו בתעניתם. בשבת, שאין מתענין כל היום וכל מלאכה אסורה בו קורין שבעה ואם רצו להוסיף יוסיפו דהא אין בדבר שום צער לצבור ומפטירין. הפותח והחותם בתורה וכו', בכל אותן ג' פסוקים שונה משנה זו להודיע שאף על פי שנשתנו זה מזה תהיה סבור שישתנו מזה כמו כן שכל אחד ואחד יברך לפניה ולאחריה דשמא מפני טורח הקלו חכמים בחול אבל בראשי חדשים או בימים טובים נהדר המצוה בכל ענין קמ"ל דדין אחד להם.
עומד ויושב תאנא מה שאין כן בתורה, שאסור לקרות אלא מעומד שנאמר [דברים ה'] ואתה פה עמד עמדי ומשה היה תלמיד וקאמר עמדי ללמד שלא ישב הרב במקום גבוה מן התלמיד.
<h2>דף כא:</h2>
מה שאין כן בתורה, דתרי קלי לא משתמעי אלא אם כן היה חביב הדבר כמגילה מפני חיבוב הנס.
ואחד מתרגם, לפי שהן מצות צריך שיבינו הקהל הכל אבל בתרגום נביאים לא מחמרינן כולי האי.
לא שנו, דתלוי במנהג אלא בברכה שלאחריה דהיינו ברכת הרב את ריבנו והדן את דיננו. אבל בשלפניו, דהיינו על מקרא מגלה חייב לברך בכל מקום.
הילכך נימרינהו לתרווייהו, דצריך להודות לשם על שהושיענו ומלטנו מיד אויבנו וצריך להודות נמי על שנקם נקמתינו כדאמרינן בהגדת יציאת מצרים אילו הוציאנו משם ולא עשה בהם שפטים דיינו.
כנגד עשרה בטלנין של בית הכנסת, שאין להם עסק אחר והן מתפרנסין משל צבור כדי שיהו מזומנין שחרית וערבית לבית הכנסת כדי שלא יכעס הקב"ה כשאינו מוצא שם עשרה כדאמרינן במסכת ברכות [ו' ע"ב] ולכבוד אותן חסידים ושיהיו הצבור זריזין בזו המצוה אנו עושין להם זכר בכל יום אסיפה וכינופיא וזכר נמי לעשרת הדברות שיזכרום תמיד וזכר לי' מאמרות שבהם נברא העולם שיזכרום תמיד שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר [ירמיה ל"ג] אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי.
ראשון שקרא ד', פסוקים מאלו העשרה פסוקים ולא הניח לשני חבריו כי אם ג' פסוקים לכל אחד ואחד. משובח, הוא בזה שהרי מצינו שיש מעלה לכל ראשון גבי קופות של תרומות הלשכה לקנות (משקלו) [משקלי] (ל)כל ישראל קרבנות צבור לכל השנה. [גליון: שהקופה הראשונה ממנה קוני' בראשון קרבנות צבור ולפי' כותבין בהן אחד ב' וג' שידעו אי זו נתרמה ראשונה, ואמצעי כמו כן שקרא ד' משובח כמו שמצינו בנרות המנורה שהנר האמצעי מהנרות היו מסודרין לפניו]. אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, למול פני נר שבגוף המנורה שהוא אמצעי היה מסדר פני ששת הנרות שבששת הקנים.
[תוספתא פ"ג ה"ו] עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב, כלומר בעבור שיהיה היכרא בדבר ונראה ששבעה קראו שם, ויש לומר דהאי תוספתא נשנית לפי משנה ראשונה שהיו אומרים שהפותח לבדו הוא מברך לפניה והאמצעים לא לפניה ולא לאחריה והחותם לאחריה ולא לפניה לפיכך צריך שישב בינתים אבל האידנא שתקנו לכל אחד ואחד לברך תחלה וסוף אין צריך היכרא אחרת ויברך לפניה ולאחריה ויחזור ויברך לפניה ולאחריה כדרך שכהן עושה במקום שאין שם לוי. חזן העומד לחזן, כלומר שרגיל לירד לפני התיבה אין אחד רשאי להקדים אותו ולישב במקומו עד שיפייסוהו הקהל. פניהם כלפי העם וגביהם כלפי הקדש, מפני כבוד צבור כדאמרינן גבי כהנים כשנושאין את כפיהם פניהם כלפי העם.
תנא פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה, דשלשתן מצוה אחת ואינה נגמרת אלא בשלשה ודי להם בברכה אחת לפניה ואחת לאחריה. והאידנא וכו' משום הנכנסין, שמא יכנס אדם לבית הכנסת אחר שבירך ראשון ואם לא ישמע האמצעים מברכין יאמר אין ברכה בתורה לפניה, שיהיה סבור שהוא ראשון ולא קרא אחר לפניו. ומפני היוצאין, שלא ישמעו החותם מברך לאחריה וראו הראשונים שלא ברכו לאחריו יאמרו היוצאין אין ברכה בתורה לאחריה.
<h2>דף כב.</h2>
ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים, מפני היוצאין בין גברא לגברא ויהיו סבורין שלא יקרא לאחרון אלא אותן שני פסוקים שנשארו לגמור מן הפרשה ולא יותר וילמד ממנו שאין קורין בתורה אלא אחד או שנים כרצונו וא"כ לא יהיה לו זכר. ואין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים, מפני הנכנסין שיכנסו בין גברא לגברא ויראו שהשני מתחיל מן הפסוק השלישי של פרשה יחשוב בלבו שלא קראו אלא אותן שנים פסוקים הראשונים.
<h2>דף כב:</h2>
רשאי ליפול על פניו, לבזות עצמו בפני הצבור לבקש עליהם רחמים אלא אם כן יודע בעצמו שהוא חשוב כיהושע שאמר לו [יהושע ז'] קום לך למה זה אתה נופל על פניך וגו' נמצא שנענה וכיון שנענה כבוד הוא לו ולא בושת אבל אם אינו חשוב כל כך שמא לא יענה ויתבייש. דמצלי אצלויי, כלומר שהיו מסדרין [נ"א: מצדדין] עצמן לצד שמאלם ולא היו לגמרי כובשין פניהם בקרקע משום האי טעמא דאדם חשוב שאינו רשאי ליפול על פניו, ותימה הוא למה לא הביא הרב אלפאסי ז"ל הא דעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד כלומר הא דכתיב [ויקרא כ"ו] ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה ודרשינן מיניה בארצכם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על אבנים שבמקדש ומפרש בגמרא שלא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים, וי"ל משום דלא שכיחי רצפות אבנים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות גם אין דרך לעשות פישוט ידים ורגלים.
<h2>דף כג.</h2>
מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה. מי אמרינן כיון דקא קרי בתורה עולה או דילמא מאחר דאמרינן בגמרא דאין מפטיר קורא בתורה אלא משום כבוד התורה כלומר שגנאי יהיה לתורה שזה קורא בנביאים ולא קרא תחלה בתורה נמצא שיש להם חשיבות כמו התורה אלא קורא בתורה ואחר כך בנביא.
<h2>דף כג:</h2>
אבל יש תורגמן פוסק, לפי שעם התרגום יעלו עשרים פסוקים וחוזר וקורא הפסוק האחרון בלשון הקדש הרי אחד ועשרים.
אין פורסין על שמע, כלומר מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו צבור את שמע עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני קריאת שמע ולשון פורסין הוא חצי הדבר כמו מנה ופרס, ובפחות מעשרה אסור לעשות דכתיב [ויקרא כ"ב] ונקדשתי בתוך בני ישראל וילפינן תוך תוך מהתם דכתיב [במדבר י"ד] עד מתי לעדה הרעה הזאת [נ"א הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת (במדבר ט"ז)] מה להלן עשרה דהא יהושע וכלב לא היו נחשבין מהן אף כאן עשרה דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה. ואין עוברין לפני התיבה, היינו שליח צבור. ואין עושין מעמד ומושב, למת כשנושאין המת לקבורה היו יושבין ז' פעמים לכבוד המת והרוצה לספדו סופדו והכי תניא במסכת (ברכות) [ב"ב ק' ע"ב] אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כגון עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו ולשון כבוד כזה אין ראוי בפחות מעשרה. ברכת אבלים, ברכת רחבה והיא מפורשת במסכת כתובות [ח' ע"ב] אחינו בעל נחמות ינחם אתכם ברוך מנחם אבלים, וברכה אחרת כנגד המנחמין בפני עצמה בעל הגמול ישלם לכם גמולכם ברוך משלם הגמול. ותנחומי אבלים, עומדין בשורה כשחוזרים מקבור את המת ומנחמין את האבל ואין שורה פחותה מעשרה. וברכת חתנים, היינו שבע ברכות הידועות. ואין מזמנין על המזון בשם, כלומר נברך לאלהינו דכיון דבעי למימר אלהינו בבציר מעשרה לאו אורח ארעא. והקרקעות, של הקדש הרוצה לפדותן צריך בשומא שלהן עשרה ואחד מהן כהן. ואדם, שאמר דמי עלי [ש]שמין אותו כעבד שנמכר בשוק ונותן אותן הדמים להקדש, צריך בשומא שלו עשרה בני אדם הבקיאין בשומא ואחד מהן כהן מה שאין כן בפדיון מטלטלי הקדש דסגי להו בג', ומפרש בגמרא להכי צריך עשרה דעשרה כהנים כתובים בפרשת הקדשות שלשה בערכין ושלשה בבהמה וארבעה בהקדש קרקעות בין פרשת שדה מקנה ופרשת שדה אחוזה וכיון דמשלמי בהו עשרה בעי עשרה גברי אבל לא בעי שיהיו כולן כהנים משום דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וראשון דוקא דבעי חד כהן, ואדם נמי כיון דשיימינן ליה כעבדא ועבדא איתקש לקרקעות דכתיב [ויקרא כ"ה] והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לכך צריך בשומא שלהן עשרה.
הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים, מפרש בגמרא כנגד כהנים לוים וישראלים וכנגד תורה נביאים וכתובים. ולא יקרא לתורגמן יותר מפסוק אחד, שלא יטעה התורגמן שהרי הוא מתרגם על פה והתרגום הוא להבין לעם דברי תורה שהוא לעז שלהם. [כ"ד ע"א] ובנביא שלשה, אם ירצה ולא איכפת לן אי טעי דלא נפקא מינייהו הוראה. ואם היו אותן שלשה פסוקים שלש פרשיות כלומר שאין בכל פרשה ופרשה כי אם פסוק אחד קורא אותן ג' פסוקים למתורגמן אחד ולא בבת אחת כיון שכל אחד ואחד פרשה בפני עצמה, ובגמרא מפרש היכי משכחת לה פרשה של פסוק אחד, ומתרץ כגון [ישעיה נ"ב] כה אמר יי חנם נמכרתם, וכגון כי כה אמר יי' מצרים ירד עמי בראשונה וגו', וכגון ועתה מה לי פה נאם יי' וגו', ואף על פי שאינם רצופים אית להו מעלה כיון שכל אחד ואחד פרשה בפני עצמה. מדלגין בנביא, מפרשה לפרשה. ואין מדלגין בתורה, שהקופץ ממקום למקום אין דעתו מתיישבת עליו לשמוע. ועד כמה, הן מדלגין בנביא. בכדי שלא יפסיק התורגמן, שלא יהא הדולג רחוק ממקום שהיה קורא אלא שיעור כדי שיוכל לגלול הספר ולקרות במקום הדילוג בטרם יגמור התורגמן תרגום המקרא שדלגוהו משום שאין כבוד לצבור לעמוד שם בשתיקה, ומפרש בגמרא משנה זו דאין מדלגין בתורה בשני ענינים אבל בענין אחד כגון אחרי מות ואך בעשור מדלגין.
<h2>דף כד.</h2>
ואם שלשתן היו ג' פרשיות כגון כה אמר יי וגו', [ויש] דומיהם במקרא אלא שאלו כולן נחמות נקט להו ואע"פ (שאין) [ש]שלשתן רצופין.
ובנביא, של שנים עשר. מדלגין, לפי שספרים קטנים הם נגללין מהרה ואין בהם כדי להפסיק התורגמן וקודם [שיגמור] התורגמן יהיה נגלל אבל יפסיק התורגמן אם ידלג מסוף הספר לתחלתו.
המפטיר בנביא הוא פורס וכו', (מה) [מי] שרגיל להפטיר בנביא תיקנו חכמים שיהא פורס על שמע היכא שבא מנין שלם בשחרית לבית הכנסת לאחר שקראו צבור את שמע זה המפטיר יעמוד ויאמר קדיש וברכו ויוצר אור. והוא עובר לפני התיבה, אם בא(ו) במנחה לאחר שאמרו צבור קדושה והתפללו זה המפטיר יעבור לפני התיבה ויוציאם ידי חובתם מקדיש וקדושה שבתפלה, ומפרש בגמרא מאי טעמא תקנו חכמים זה וקאמר משום כבוד, כבוד הוא לעובר לפני התיבה דהואיל וממציא עצמו לדבר שאינו כבודו תקנו לו זה לכבוד. ואם היה קטן, ואין יכול הקטן להוציא הרבים ידי חובתן דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים. אביו או רבו, יורדין במקומו לכבוד המפטיר. קטן קורא בתורה, לפי שקריאת התורה אינו אלא להשמיע לצבור ומה לי בין השמעת גדול לקטן. אבל אינו פורס וכו', דהא אינו מחוייב בדבר ואינו מוציא רבים ידי חובתן. ואין נושא את כפיו, אם הוא כהן מהאי טעמא גופה, ויש מפרשין שאין כבוד צבור להיות כפופים לברכתו וראשון עיקר.
המפטיר בנביא הוא פורס על שמע מאי טעמא, משום כבוד הוא לכל מי שהוא עובר לפני התיבה דהואיל וממציא לדבר שאינו כבוד ותקנו לו זה הכבוד. משום אינצויי, הדבר בא לידי מחלוקת שיאמר אני מפטיר וממציא עצמי לצבור ואתה תעבור לפני התיבה.
פוחח פורס על שמע, פוחח מי שבגדיו קרועין, ובמסכת סופרים [פי"ד הט"ו] מפרש כל שכרעיו נראין, ערום ויחף [ישעיה כ'] מתרגמינן (ו)פחח, ובתוספת' [פ"ג הי"ז] פוחח פורס על שמע וצריך שיזהר שלא יתגלה ערותו. פורס על שמע, דהא מחוייב בדבר הוא. ומתרגם, אבל בקריאת התורה ובנשיאת כפים קאמר בגמרא דלא מפני שגנאי הוא לצבור.
סומא פורס על שמע ומתרגם, דסבירא ליה לתנא קמא דמחוייב בדבר הוא לברך על המאורות דהא אית ליה הנאה מן האורה על ידי אחרים שרואין אותו שמלמדין אותו איזה דרך ילך שלא יפול בבורות. ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע, דאינו מחוייב בדבר דהא לא היתה לו הנאה באורה מימיו ואינו יודע הנאת האור אבל מי שנסתמא אחר כן נהנה כבר מן האורה.
<h2>דף כד:</h2>
כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו, שמא יסתכלו העם במומין שבידיו ואסור להסתכל בידי הכהנים בעוד שהן מברכין את העם כדאמרינן במסכת חגיגה [ט"ז ע"א] כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו כאילו לא בא לעולם ואמרינן מהו ומתרצינן זה המסתכל בכהנים בשעה שנושאים כפיהם והאי טעמא נמי למי שהיו ידיו צבועות אסטיס וקוצה.
אם רוב העיר מלאכתן בכך מותר, לפי שאין זה חידוש להם ולא יסתכלו בהם.
האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין, בבגדי צבעונים אדומים. אף בלבנים לא יעבור, דחיישינן שמא מינות נזרקה בו שתלמידי ישו הנוצרי שהם הכומרין עושין כן ולובשין לבנים והולכין יחפין בשעת תפלת שוא שלהן ומקפידין על שאר בגדי צבעונין, ולפי זה הפירוש היה לומר אף בצבעונין אף בסנדל לא יעבור משום דחשדינן ליה כיון שיצא מפיו, אי נמי היה לו לומר בלבנים לא יעבור אבל בצבעונין יעבור כיון שהוציא עצמו מן החשד, ויש לפרש שמא מינות נזרקה בו אף על פי שנותן טעם לדבריו ומראה פנים שלכבוד המקום הוא אומר ודרך ענוה הוא אוחז ללבוש לבנים ולירד לפני התיבה יחף אף על פי כן חיישינן דשמא בעבור ברכת המינין שהתקינו חכמים לומרה הוא מונע עצמו מלירד לפני התיבה שכיון שהיו הצבור מבקשין ממנו שיתפלל להם בשעת הדחק כגון שטעה הראשון באחת מן הברכות ואמרינן [ברכות ל"ד ע"א] יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה א"נ בשעה שהגיע זמן מנחה סמוך לערבית שאם לא יתפללו עתה יעבור הזמן והוא אמר להם טענה זו אני לובש צבועין אני נועל סנדל ולא אוכל להוציאם מרגלי מפני הקור או מפני צנת הקרקע אף על פי כן חשבינן [נ"א חשדינן] ליה כרשע ואסור להניח אותו להתפלל עוד אפילו בדרך ענוה ושפלות כדבריו.
העושה תפלתו עגולה, כלומר שאינה מרובעת והלכה למשה מסיני הוא שיהיו מרובעות. סכנה, היא שמא יכנס אותה תפלה של יד שקשור בגובה של יד שהיא קבורת למעלה ממקום (הקזה) [הקוד"ה] כשיעור שלש אצבעות או ד' כנגד הלב שמא יתקע בלבו אם יבא בתוך דוחק הצבור או יתקע בזרוע עצמו וכן תפלה של ראש שמא יתקע בראש במקום תפלין שהוא רך מכל הראש אם יכנס בפתח שאינו גבוה ויכה בראשו אל משקוף העליון או כשמבקש תחנונים ומשפיל ראשו בקרקע. ואין בה מצוה, דתפלין מרובעות הלכה למשה מסיני. נתנה לשל ראש על מצחו, ולשל יד על פס ידו. הרי זה דרך מינות, שבוזין מדרש חכמים והולכין אחר המשמע בין עיניך ממש על ידך ממש וחכמים למדו בגזרה שוה במנחות [ל"ז ע"ב] בין עיניך זה קדקוד מקום שמוחו של תינוק רופס ועל ידך בגובה היד קבורת בראש הזרוע (שהיא) [שתהא] שומה כנגד הלב. ציפה, במפיק הה"א, ציפה התפלה של יד או של ראש בזהב פסול דכתיב [שמות י"ג] למען תהיה תורת יי' בפיך שיהא הכל מן הבהמה המותרת בפיך הקלף שכותבין בו הפרשיות וגם הנרתיק שלהם הבתים שלהם שמכניסין בהן הפרשיות ראוי שיהיה מעור בהמה טהורה ולא מעץ ולא מזהב והשער שנכרכין בו והגידין שנתפרות בו צריכין מבהמה טהורה. על בית אונקלי שלו, על בית יד לבושו מבחוץ כלומר על מלבושיו. הרי זה דרך החיצונים, אלו המינין אבל חכמים דקדקו [מנחות שם] והיה לך לאות דבעינן לך לאות ולא לאחרים לאות על כן אין לעשות חציצה בין התפלין והזרוע.
<h2>דף כה.</h2>
האומר יברכוך טובים, שאומר שאין אדם חייב לברך עד שיהיה שבע כדכתיב ואכלת ושבעת [דברים ח'] וכתיב [ירמיה מ"ד] ונשבע לחם ונהיה טובים. הרי זה דרך המינין, לפי שחכמים דקדקו [ברכות כ' ע"ב] עד כזית עד כביצה.
האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, כן תרחם עלינו. משתקין אותו, לפי שמפרש טעמי המצות והוא אינו יודע אותן שאם כן למה חס על זה משאר עופות אלא כל מצות השם טהורות ואין רשאי להרהר עליהן כי לא יוכל לירד לעיקר טעמיהם. ועל טוב יזכר שמך, דמשמע על הטובה חייב לברך ולא על הרעה וחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כלומר לצדק עליו את הדין ולברכו שדן אותו דין אמת. מודים מודים, דמשמע לשתי רשויות הוא מודה ולפיכך משתקין אותו.
המכנה בעריות, שמתרגם [ויקרא י"ח] ערות אביך וערות אמך קלנא דאבוך וקלנא דאמך דמשמע שמי שמגלה דבר שהוא קלון לאביו ולאמו חייב הוא בכרת ושגגתו חטאת. משתקין אותו, לפי שהוא מחייב להביא קרבן מי שאינו חייב קרבן ומביא חולין לעזרה. וכן האומר, כלומר המתרגם. ומזרעך לא תתן להעביר למולך, (ומברך) לא [תתן] ל[א]עברא לארמיותא שמפרש לא תבוא על הגויה ותוליד בן לע"ז. משתקין אותו בנזיפה, שעוקר הכתוב ממשמעו שהוא עבודת חוק לאמורים להעביר בניהם באש למולך אבל בועל ארמית אין זדונו כרת ושגגתו חטאת והוא מחייבו להביא חטאת על השוגג ומיתת ב"ד בהתראה.
מעשה ראובן נקרא וכו', פסוק [בראשית ל"ה] וישכב את בלהה פלגש אביו. נקרא [ולא מתרגם, משום כבוד יעקב. מעשה תמר ויהודה נקרא] אותו בבית הכנסת ומתרגמינן ליה ולא חיישינן לגנותו. וכן מעשה הראשון של עגל, כל פרשת העגל [שמות ל"ב] עד ויאמר משה אל אהרון מה עשה לך העם הזה וגו' ולא חיישינן לכבודן של ישראל, אבל מויאמר משה ואילך לא מתרגמינן לפי שיש בתשובתו של אהרן מקום למי שאין לו דעת שלימה כדי לטעות בו דכתיב [שם] ואשליכהו באש ויצא העגל הזה ויטעו ויאמרו ממש היה שיצא מאליו אבל לשון המקרא לא יבינו כל כך לפי שכל לשון לעז העם היה התרגום. ברכת כהנים, נקרא ולא מתרגם, מפרש בגמרא משום פסוק [במדבר ו'] ישא יי' פניו אליו ובלשון התרגום יבינו אותו עמי הארץ ויאמרו כי השם נושא פנים לישראל ואינו נוקם ממי שממרה במצותיו וכתיב שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משא פנים ולא מקח שחד. ומעשה דוד, בבת שבע ואמנון בתמר לא מתרגמינן משום כבודו של דוד שיאמרו המשל כאמה בתה. ואין מפטירין במרכבה, יש לפרש מפני התרגום אסר כמו שאסר באותן של מעלה, ור' יהודה מתיר אף לתרגם. ויש לפרש אפילו בלא תרגום שמא יטעו בדברי יחזקאל מי שאין לו דעת. ודברי ר' אליעזר בהודע מפני כבוד ישראל.
<h2>דף כה:</h2>
ולא חיישינן דילמא אתי למיעבד מיראה, ותנן [אבות פ"א מ"ג] אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא שיעבוד השם מאהבה שיחשוב בלבו מה אני שזיכני השם לעבדו וחייב אני לתת לו כל חללי עלמא אם היה צריך להם ואם היו בידי, ויש לפרש מיראה ולא לשמים ושמא תחלוש דעתם כשישמעו שהם נענשין ויאמרו טוב לנו ליהנות מן העולם הזה בכל רצונ' הואיל וסופנו לעונשין לא חיישינן להא דישראל קדושים בניהם של קדושים הן וקרובי תשובה הם וכשישמעו יפחדו וישובו בכל לבם. שקליה לע"ז ואנחיה בשי"ן תי"ו שלך, כמו [ישעיה כ'] חשופי שת. שרי לבזויי בגימ"ל ושי"ן, בן גיפא בן שטיא. כמאן כי האי תנא [לשון רי"ף]. דאמר בבת כהן שזינתה דכתיב [ויקרא כ"א] את אביה היא מחללת שאומר ארור שזה ילד ארור שזה גידל אף על פי שאביה היה צדיק מקללין אותו כל שכן שקורין אותו רשע. המתרגם פסוק כצורתו [לשון רי"ף]. דכתיב [שמות כ"ד] ויראו את אלהי ישראל ויתרגם אותו כצורתו והוא מחרף ומגדף אלא תרגומו וחזו ית יקרא דישראל. וכל המוסיף עליו [ה"ז מגדף]. אינו רשאי לפחות וכו', מפני כבוד החכמים שמא יקפידו עליו ויענשו אותו. אלא א"כ היה אביו או רבו, [ושנים אלו אינן] קפידין ואינן מתקנא[י]ן בהן, אביו דכתיב [מ"א א'] ייטב אלהים את [שם] שלמה משמך ויגדל את כסאו מכסאך, רבו דכתיב [מ"ב ב'] ויהי נא פי שנים ברוחך אלי.
בני העיר שמכרו רחובה של עיר וכו', רחובה של עיר יש בו קדושה הואיל ומתפללים בתוכה בתעניות ובמעמדות וכיון שיש לה קדושה אסור להוריד לדמיו מקדושתן וחייבין אנו להעלות להן בקדושה חמורה ולפיכך מותר לקנות בהן בית הכנסת שכל השנה כולה מתפללין בתוכה. ובית הכנסת מעלין דמיו לתיבה, שעומד בה ספר תורה. ותיבה מעלין דמיה למטפחות, שגוללין בהן ספר תורה. ומטפחות מעלין דמיהן לעשרים וארבעה ספרים, [כ"ו ע"א] וספרים מעלין את דמיהם לספר תורה שכתוב על הגויל כתקון חכמים. אבל אם מכרו ספר תורה וכו', לפי שאסור להורידן מגדולתן ומעלתן לפי שמעלין בקדש ולא מורידין. וכן במותריהן, שאם מכרו ספרים ולקחו ממקצת דמיהן ספר תורה לא יקחו מן המותר דבר שבקדושה פחותה ממנו.
<h2>דף כו.</h2>
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן זו דברי ר' מנחם בר' יוסי סתימאה, שאומר דרחוב יש לו קדושה וצריך שנעלה הדמים לקדושה חמורה ממנו.
לא שנו, חכמים מכירת בית הכנסת. אלא בשל כפרים, שאינן רגילין בני העולם לבא להתפלל בתוכה אלא בני הכפר לבדו והם לבדם הם הבעלים משום הכי יכולין להמלך למוכרו אם יעלו הדמים. אבל בשל כרכים, הוו להו בתי כנסיות דרבים שהרי מארבע רוחות העולם באין שם לסחורה ונכנסין להתפלל שם וכולם הם בעלי בית הכנסת שעל מנת כן נבנה בית הכנסת זה שאינו שלהם לבדם שיהיו הסוחרים והבאים לדון יהיה להם חלק בבית הכנסת על כן אין כח בבני הכרך למכור דבר שאינו שלהם. והאי בי כנישתא דמתא מחסיא וכו'. נראה שזה בית הכנסת דמתא מחסיא כשנבנה לא היו רגילין בני המקומות לבא שם עד שבא רב אשי וקבע שם בית מדרשו ועל כן היו באים כל העולם שם ובא רב אשי להשמיענו שכיון שמתחלה לא הוקדש לרבים כבית הכנסת של כפרים דמי, ואפשר שרב אשי מבני הכפר היה ועל כן קאמר אי בעינא מזבנינא ליה, או רצה לומר אם אייעץ לבני הכפר שימכרוה ידעתי שיעשו ואין איסורא בדבר דככפר דמי.
לא שנו, הא דאמרינן במתניתין בית הכנסת לוקחין תיבה דמשמע כשאנו מעלין הדמים לקדושה חמורה לכך יוצא בית הכנסת מקדושתו ויכול הלוקח לעשות בו חפצת נפשו אבל אם לא היו מעלין הדמים לקדושה חמורה אכתי עומד בית הכנסת בקדושתו הראשונה, הני מילי שלא מכרו אותו בית הכנסת שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא מכרוהו שלא במעמד אנשי העיר וכיון שלא הסכימו כולם במכירה זו נשאר בית הכנסת בקדושתו ואפילו הכי כשמעלין (בדמים) [הדמים] יצא לגמרי מקדושתו אף על פי שלא ידעו כל הקהל במכירה זו לפי שברור לנו שלא יקפידו בדבר כיון שרואים שעושים מן הדמים מצוה גדולה ממנה. אבל אם מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, כלומר בעצת הקהל אפילו לא יקנו מן הדמים תיבה יצא בית הכנסת מקדושתו לגמרי [ע"ב] ואפילו ירצו לשתות בבית הכנסת שכר שפיר דמי, ומעשה דרבינא דהוה ליה תילא דבי כנישתא בארעיה והצריכוהו לקנותה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מיירי שלא היו צריכין הקהל לא תיבה ולא מטפחת אבל בין כך ובין כך לעולם הדמים קדושים הם ואסורין הצבור להוציא הדמים אלא בדבר הקדוש ממנו, ולמפרשים שמהני ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר להוציא הדמים משום קדושה קלה וחמורה ויוכלו לקנות מהן שכר ויין אבל אפילו בלא מעמד אנשי העיר יצא בית הכנסת מקדושתו ויכול הלוקח לעשות בו חפצת נפשו קשיא עליה האי מעשה דרבינא למה היה צריך לקנותו במעמד אנשי העיר, וי"ל שלא הצריכו רב אשי אלא מפני חשד שלא יחשדוהו אותם שלא ידעו במכירה ויראו אותו שזורע ומזבל הבית הכנסת ועוד שאינו שלו.
<h2>דף כו:</h2>
משום פשיעותא, דילמא מיתרמיא להו מצוה רבה דהיינו פדיון שבויים ויקחו המעות ויפדו אותם בהם וישארו בלא בית הכנסת.
האי בי כנישתא חלופא וזבונה שרי, לפי שחל קדושתה על החילוף או על הדמים ויוצא מקדושתו ומותר להשתמש בו. אוגורה ומשכונה אסור, שהרי אינו אלא לפי שעה ואין כונת הצבור להוציאה מקדושתה. וה"מ בעתיקתא, שכבר היו בבנין בית הכנסת ונפלו משום וכבר חלה קדושתה עלייהו. אבל בחדתא, שהכינן לזה ולא הוקבעו בבנין בית הכנסת לית בהו קדושה, ואפילו לאביי דאמר בסנהדרין [מ"ז ע"ב] דאפילו בהזמנה לבדה בלא מעשה ניכר לכל שיהא אותו הדבר לבדו שהזמינו אף על פי כן הוא נאסר הני מילי כגון אורג בגד למת ואף על פי שאותו מעשה אינו ניכר לכל שיהא למלבוש המת לבדו ולא לבעלי חיים ואפילו הכי מיתסר התם היינו טעמא דנאסר דחזי לאישתמושי ביה כלומר אף על פי שלא חתכו ולא תקנו למת יכול הוא לכרוך המת בו ודי לו בזה אבל הני ליבני כל זמן שהן זו בעצמה וזו בעצמה אינן ראויות לבית הכנסת ולא חלה בהו שום קדושה בעולם ודמו לטווי ליארג כלומר שגם אביי מודה אם טווה אדם צמר לצורך המת שיארגו אותו לצורך תכריכין לא חל שום איסורא בטווי ההוא, דהא אין אדם יכול לכרוך המת בטווי ההוא.
מתנה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מאן דאסר במאי תפקע קדושתה, כלומר על איזה דבר תחול קדושתה שהרי אין הצבור לוקחין ממנו שום תמורה. ומאן דשרי, סבר אי אפשר שזה מקבל המתנה לא ההנה הצבור בחפצים וכלים הצריכים לצבור ולכך אוהבין אותו ונותנין לו בית הכנסת ויכולה הקדושה לחול ולתפוס על אותן החפצים והכלים שקבלו הצבור ממנו ובית הכנסת תצא לגמרי מקדושתה אף על פי שלא העלו המעות לקדושה חמורה ממנו משום דמיירי שמכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דאי לאו במעמד אנשי העיר לא תצא בית הכנסת מקדושתו ואסור לעשות בו מקבל המתנה חפצת נפשו.
גלוסקמאות, ארון, תרגו' ירושלמי [בראשית נ'] ויישם בארון ושוי (בדלוסקמא) [בגלוסקמא]. תשמישי מצוה, כלומר שאין בו שום כתיבה בעולם אלא שמשתמשין בו המצוה ותשמישי קדושה מיקרי או שכתוב עליו אותיות שבתורה או שמשמשין לדבר שכתוב בו דברי קדושה ורצועות תפלין נמי שהרי צורת יו"ד ודל"ת מצוייר בו. תיק ונרתיק, חדא הוא אלא שלשון תיק נופל על דבר ארוך ולשון נרתיק נופל על דבר קצר. כורסיא, בימה של עץ שקורין בלעז אלממברי ובלשון קדש תיבה. תשמיש דתשמיש הוא, שהרי פורש מפה עליו ואחר כך נותן ספר תורה עליה. כיון דחזינא דמותבי סיפרא עליה בלא מפה אמינא תשמיש קדושה הוא, ואסור לעשות ממנו אלא טעון גניזה. תיבותא דאירפט, ארון שנתקלקל ונפרד מחבורו ויש דוגמתו בבריתא מנעל המרופט ביבמות [ק"ב ע"א]. מיעבדא תיבותא זוטרתי, לעשות תיבה קטנה מן הראשונה שרי שהרי אינו ממעט בקדושתה הראשונה. כורסיא אסור, כסא לישב בו מי שתופס ספר תורה בידו אסור שהרי הורידוהו מגדולתו. דרגא לכורסיא, כעין סולם לעלות לכסא אסור שהרי הורידוהו מקדושתו. זבילי דחומשין, אותן הנסרים המדובקין למעלה בחומשין. וקומטרי דסיפרי, הן ארגז שמניחין בו ספר תורה. תשמישי קדושה, הן ונגנזין. פשיטא מהו דתימא הני לא נעשו לכבוד החומשין [אלא] לשמירה שמא ירד עליהם גשמים או אבן לא יפסדו לכך נעשו והן נחשבין לבית קטנה המיוחדת לעמוד שמה ספר תורה, שפשיטא לן שאין שם קדושה והני נמי כמו כן קא משמע לן רבה לכבוד תורה נעשין ונגנזין.
ובכלי חרס, דכמה דאפשר לנטורי שלא יבלו חייבין אנו לשמור ואע"פ שיבלו לבסוף מוטב זה מלהשליכם בדרכים וברחובות ובאשפות.
ומבי כנישתא, בית הכנסת שמתפללין וכו'. בי רבנן, בית שלומדין בו כל היום הלכה.
<h2>דף כז.</h2>
אבל לא נביאים וכתובים על גבי תורה, דאלו דברי קבלה ואלו דברי תורה דכתיב [דברים ל"ד] ולא קם נביא עוד בישראל כמשה.
ללמוד תורה, להתפרנס בו בעיר שילמד או לעשות צורכי חופתו. ללמוד תורה, שהתלמוד מביא לידי מעשה וק"ו לישא אשה דמעשה גמור הוא.
לא שנו, דאפילו המותר צריך להעלותו לקדושה חמורה אלא שמכרו אחת מן הקדושות הללו ולקחו ממקצת הדמים קדושה מעולה והותירו מהן. אבל גבו, מעות מן הצבור לצורך ספר תורה וקנה אותו ונותר בהן מותר להורידם שהרי עדין לא באו לשמוש קדושה חמורה שלא התנו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר ע"מ לעשות רצונו מן הדמים.
פרשא דמתא, בני העיר מתנהגים לזון אותו מנכסי המלך כדי שיהא מזומן אצלם לשלחו בשליחות המלך או למושל העיר. [גליון: פ"א פרשא דמתא מקום ידוע לקנות כלי זיין].
ופסקו עליהם צדקה נותנין, אל גבאי העיר שלא יחשדו אותן בפוסקין ואינן נותנין. וכשהן באים, לחזור למקומם תובעין אותן מן הגבאין ומפרנסין בהן עניי עירם. רמו עלייהו צדקה, כלומר שפסקו עליהם צדקה כך וכך על עצמן ונתנו אותו לגבאי העיר כדי שלא יחשדו אותן. [ע"ב] שאין שם חבר עיר, חכם המתעסק בצרכי צבור כגון כפר שאין שם חילוק צדקה כל השנה משום הכי לא יניחה שמה ביד בני הכפר לעשות ממנה לעניים כשיזדמן להם. אבל יש שם חבר עיר, המתעסק בצרכי צבור כל השנה נמצא שמקום הוא שעוברין ושבין תדירין עליהם אין להביא צדקה שפסקו עליהן אלא מפרנסין בהן עניי העיר ועניי עולם שעל מנת כן הקדישום אותם שפסקו עליהם צדקה ועוד שכבר זכו בהן גבאי הצדקה שהם נודעים בכך וידם כיד עניים המוטלין עליהם מה שאין כן כשאין שם חכם המתעסק בצרכי צבור שאף על פי שבא אחד מן הכפר וזכה בצדקה אין זכייתו זכייה שהרי לא אמר בפירוש וגם הוא אינו נודע בגבאות ואינו כיד עניים.
<h2>דף כז:</h2>
אין מוכרין של רבים ליחיד וכו', כלומר אפילו על מנת שתעמוד בקדושתה להתפלל בה כדמעיקרא ואפילו כונת הלוקח בכך לפי שמורידין אותה מגדולתה. אין מוכרין של רבים ליחיד, אפילו על מנת שתעמוד לבית הכנסת דבית הכנסת של רבים יש בו קדושה לפי שהשכינה שורה בתוכו מה שאין כן ביחיד כיון שאין שם עשרה אין בה קדושה כלל שהרי אין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה משום שאין כבוד השכינה שורה בתוכם ואף על פי ששנינו [ברכות ו' ע"א] שאפילו יחיד עוסק בתורה שהשכינה עמו התם מיירי במי שכל היום עוסק בתורה ותורתו אומנותו אבל יחיד שמתפלל בביתו ותכף שהתפלל יוצא והולך לו אין השכינה עמו כיון שאין שם עשרה. אמרו לו אם כן, שאתה חושש לזה לא תתיר [גליון: למכור] לרבים היושבין בעיר גדולה ורוצים לגלות משם למקום אחר טוב ממנו ורוצין למכור אותו בית הכנסת שלהן לבני כפר אחר הסמוכין לאותו בית הכנסת דהא מורידין אותו מגדולתו, אבל ר' מאיר סבר לא דמי התם מקדושה לקדושה הוא מורידו דהא יש באותו הכפר עשרה בני אדם ואומרין בתוכה כל דבר שבקדושה ושכינה שרויה בתוכם מה שאין כן מרבים ליחיד.
אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצו יחז[י]רו, כלומר יחזירו ללוקח מעותיו וישתמשו בו כבתחלה אבל ממכר עולם לא אף על פי שלוקחים מדמיו תיבה או מטפחות. וחכמים אומרים מוכרין אותו ממכר עולם כיון שהוא מעלה הדמים לקדושה חמורה. חוץ מארבעה דברים, שאין נוהגין בהן מנהג בזיון שאם נראה בסוף שהלוקח שקנה אותה יעשה ממנה מרחץ או בורסקי ובית טבילה ובית המים שהוא לכביסת בגדים אי נמי לבית מי רגלים שאסור לצבור להניח אותה לבזיון זה אף על פי שמעלין הדמים לקדושה חמורה וחייבין הן למחות בידו. ור' יהודה חולק ואומר כיון שלא ידעו רבים בזה בשעת מכירה יעשה בה כל חפצו, שכבר יצתה מקדושתה ואין גנאי בדבר אלא א"כ ידעו הצבור בשעת מכירה, ופליג נמי ר' יהודה ומחמיר בענין אחר דתנא קמא מתיר למכרו לעשות ממנו אפילו רפת בקר [או בית התבן] ובית עצים ור' יהודה קא אסר שאין ראוי למכרו אלא לשם חצר שיעמד בעל הבית עצמו בתוכו אבל לא לבית התבן והדומה לו.
בתוך ד' אמות של תפלה, כלומר שאף על פי שהתפלל שם בשחרית ולאחר תפלה הוצרך להשתין ישתין באותו מקום עצמו שלא נתקדש אותו המקום כיון שלא הוקבע לתפלה בכל זמן, וקא מפרש בגמרא שאסור להשתין מים אחר תפלתו עד (שיהא רחוק) [שישהה] שיעור [הליכת] ד' אמות לפי שעדיין מרחשן שיפוותיה ותפלתו סדורה בפיו. מימי לא השתנתי וכו', חומרא בעלמא הוא. ולא כניתי שם לחברי, אפילו בשם שמוחזק לו הוא ואבותיו בזה השם של גנאי וכל שכן בשם שחנכו לו חבריו ולא נודעו אבותיו בשם גנאי זה שהוא קרוי בו, ולא ביטלתי קידוש היום, כלומר קידוש על היין לפי שהיה היין ביוקר להם ואפילו הכי לא נתבטל של קידוש על היין ואף על פי שהיה יכול לקדש על הפת היה מוציא הוצאות ביין לכבוד שבת שבחול לא היה שותה יין כלל מפני היוקר ובשבת היה מקדש בו.
<h2>דף כח.</h2>
ועוד אמר ר' יהודה וכו' כלומר כשם שהוא מחמיר בבית הכנסת שאין לצבור למכרו אלא למקום צנוע, כמו כן הוא מחמיר בבית הכנסת שחרב, שאין מספידין בתוכו, פירוש מספד של יחיד, ואין מפשילין בתוכו חבלים, כלומר גודלין והוא הדין לכל המלאכות אלא שהפשלת חבלים צריך למקום רחב ידים ובית הכנסת הוא בית גדול וראוי לכך לכן האומן הוא יוצא מביתו שהוא צר והולך שם אבל לשאר מלאכות אינו צריך לצאת מביתו. ואין פורסין לתוכו מצודות, לצוד החיות או העופות אם בית הכנסת הוא בשדות שכך היה דרכם לעשות בית הכנסת בשדות לפי שהיו מתקבצין בתוכו בעלי השדות עם פועליהן בשעת תפלה. ואין שוטחין על (גביו) [גגו] פירות, כדי ליבשן. ואין עושין אותו קפנדריא, לקצר הדרך שיש לו ללכת ונכנס בתוכו וממנו יוצא למקום חפצו במהרה ואינו צריך לסבב. [ע"ב] עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש, מניחין אותן העשבים שיצמחו כדי שתהא עגמת נפש לרואים שיזכרו את ימי בניינו, ושהיו רגילין להאסף שם ויבקשו רחמים שישוב כשהיה, מקשינן בגמ' עשבים מאן דכר שמיהו היכא שמע לתנא קמא דמתיר לתלשן דקאמר איהו דאסור, ומתרץ בגמ' מפורש דאינו תולש ומאכיל לבהמתו אבל תולש ומניחן מפני עגמת נפש לרואים.
<h2>דף כח:</h2>
ואין ניאותין בהן, אין מתקשטין בתוכן. מטיילין, לשחוק בתוכם או ליכנס בתוכם להרחיב הלב בבנין הנאה שהוא בנוי. מפני החמה, להגין מחום השמש. מפני הגשמים, בימות הגשמים דנמצא שכניסה זו אינה לשם שמים. הספד של רבים, של ת"ח שמת שהרבים צריכים לו להתאסף שם להספידו ובית הכנסת ראוי לכך לפי שהוא רחב וגדול ולכבוד תורה הותר. בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויות, שבשעה שגבו הצבור מעות לבית הכנסת התנו במעמד כולן שלא יקדש זה בית הכנסת לגמרי שלא יוכלו להכנס שם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וכיון שהתנו תנאם קיים. ואף על פי [כן] אין נוהגין בהן קלות ראש ומאי נינהו חשבונות, שבין אדם לחברו. לסוף מלינין בה מת מצוה, שכל כך יתמעטו יושבי העיר שלא יוכלו לקבור מת מצוה באותו יום שמת עד שיתקבצו מסביבות העיר יום או יומיים ויקברוהו.
בי רבנן, בית של חכמים לפי שלהם היא לכל צורכם מה שצריך להם הרבה כגון לרחוץ ראשיהם שמה לפי שאין להם מקום לעשות זה וכיוצא בזה לפי שרובם באים שם ממקום רחוק לקבוע ישיבה לפני בעל ישיבה הנודע שמה.
[שמעתתא] בעיא צלותא, כלומר ישוב הדעת ובעוד שיצטער האדם אין לבו פנוי להבין ולהורות.
כי מיצטריך איניש לקרוא לחברו בבית הכנסת, ובית הכנסת היא ארוכה ורחבה מאד ומלאה ואין יכול לדבר עמו אלא אם כן יכנס וידבר עמו במקום מושבו. מאי, מותר לו לעשות זה או לא דגנאי הוא שנכנס אדם לתוך בית הכנסת ואינו מתפלל שם.
דקאי ביה רב ששת, וכיון דרב ששת הוא בראש הספדנין בודאי נודע שאדם גדול הוא אותו שמת ויש להתיר זה לכבוד תורה ולכבוד רבים המתקבצים שם.
ודישתמש בתגא חלף, כלומר המשתמש במי שהוא מעוטר בכתר תורה חלף ימות.
<h2>דף כט.</h2>
והני מילי למאן דקרי ותני, כלומר ששונה תלמוד לעצמו ולא לאחרים. אבל דמתני לאחרים לית ליה שיעורא, דזכותו מרובה שהוא מזכה את הרבים.
אדמקיפנא אדרי איעול בהא, בעוד שאקיף כולן שורות של בתים אכנס דרך בית זה ואקצר דרכי מרובן ובית הכנסת ביניהם.
בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש, לפי שיש לדאוג על המתים שכבר מתו גדולים וטובים ממנו ועתה הם עפר ואפר. ואין מוליכין בהן אמת המים, שמא ירבה הנהר וישטוף גם עצמות הקבורות מפני כבוד המתים אסרנו כל מה שאסרנו. ואם לקט [עשבים] שורפן במקומן, כדי שלא יהנה מהן שום אדם בעולם, ואם יקשה הבריתא דלעיל דלא קאסר אלא להאכיל אבל להניח שרי אפילו בבית הכנסת, יש לתרץ ההוא מיירי בעשבים שאינן בני אכילה כגון קוצים וברקונים והנה הוא מצוה לתולשן שהן דבר נמאס ומותר להניח מפני עוגמת נפש לרואין ולא חיישינן שמא יהנה אדם מהם דלאו בני הנאה נינהו אבל בעשבים דודאי (נאה) [נהנה] מצוה לשורפן אבל בית הכנסת שחרב דלא איתסר בהנאה לא מטרחינן ליה לשרוף אלא לתלוש, ועוד דאי שרפינן להו ליכא עוגמת נפש לרואין דהא אין ניכר שם כלל.
ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים, כי תשא להודיע שיביאו שקליהן באדר שיקנו מהן בניסן תמידין ומוספין של כל השנה כדאמרינן בגמרא זאת עולת [חדש] בחדשו לחדשי השנה אמרה תורה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה ומאותן השקלים שהן מחצית השקל לכל מי שהוא מבן עשרים שנה ומעלה היו ממלאין מהן שלש קופות והיה כתוב באחת מהן אל"ף ובשנית בי"ת ובשלישית גימ"ל כדי שידעו איזו מהן נתמלאה ראשונה ומאותה מקריבין ראשונה שמצוה בראשון ואחר כך השנית ואחר כך השלישית וכשיגיע ניסן האחר ונותר מאותו הכסף היו עושין ממנו רקועי זהב צפוי לבית קדשי הקדשים ומלמדי הלכות עבודה לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ואם נותר מאותן שקלים אחר שנמלאו אותן שלש קופות הוא הנקרא שירי הלשכה וממנו לוקחין יין ושמן ומשתכרין בו והשכר להקדש ומשום הכי מקדימין באחד באדר להשמיע על השקלים כדי שיהיו מזומנים לסוף החדש לירושלם עיר הקדש. חל להיות, ראש חדש באמצע שבת. מקדימין לשעבר, בשבת שלסוף (שבתו) [שבט] קורין בו פרשת שקלים וטוב הוא שנקדים משנאחר אותה עד שבת של אחר ראש חדש אדר דשמא לא יהיו מזומנין בשעת הצורך. ומפסיקין לשבת הבאה, כלומר פרשה שניה שהיא זכור כדי שיקראו אותה בשבת הסמוכה לפורים כדי לסמוך מחיית שם עמלק למחיית המן. בשניה זכור בשלישית פרה אדומה, להזהיר את ישראל ליטהר שיעשו את פסחיהם בטהרה. ברביעית החדש הזה, ששם פרשת הפסחים, ובתלמוד ירושלמי גרסינן א"ר חייא בדין שתקדים פרשת החדש לפרשת פרה אדומה שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה ומפני מה הקדימוה מפני שהיא טהרתן של ישראל. בחמישית, בשבת החמישית שהתחלנו לומר פרשת שקלים. חוזרין לכסדרן, מפרש בגמרא [ל' ע"ב] לסדר הפטרות שכשקוראין אלו הפרשיות הנזכרות מניחין ההפטרה שהיינו רגילין לומר באותה שבת וקורין הפטרה שיש בה מעין המאורע כגון בשבת של פרשת שקלים מפטירין ביהוידע הכהן [מ"א י"א] ובשניה של זכור מפטירין [ש"א ט"ו] כה אמר ה' [צבאות] פקדתי שיש בו מחיית עמלק ובשלישית של פרה אדומה מפטירין [יחזקאל ל"ו] לכן אמור לבית ישראל כה אמר יי אלקי[ם] (ישראל) לא למענכם אני עושה דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וברביעית של פרשת החדש מפטירין [שם מ"ה] בכה אמר יי [אלקים] בראשון באחד לחדש נמצא שדלגנו ההפטרות הרגילות שמא תאמר נחזור אותן קא משמע לן משנה זו שלא נחזור אותן אלא שנאמר בשבת החמישית ההפטרה הרגילה.
לכל מפסיקין וכו', לכל המועדות מפסיקין מלקרות בענין השבוע וקורין בענין המועד [מעין] המאורע שאם יבא ראש חדש בשבת קורין ההפטרה של ראש חדש השמים כסאי וגו' בחנוכה קורין [זכריה ג'] בנרות של זכריה ואם יש בה שתי שבתות קורין בשבת שניה [מ"א ז'] בנרות של שלמה אבל לפורים ותעניות ומעמדות לא מצינן לפרושי לענין ההפטרות אלא לענין פרשיות שלגמרי מניחין פרשה הרגילה לומר ביום שני ויום חמישי כתקנת עזרא וקורין אותה של פורים שהיא ויבא עמלק ובתענית ויחל משה ומעמדות במעשה בראשית כדמפורש בתענית [כ"ו ע"א] וכולה מתניתין מיפרשא לענין פרשיות לפי המנהג חוץ מר"ח וחנוכה לפיכך (פרשתי) [פירשוה] לענין הפטרות.
<h2>דף כט:</h2>
מאי פרשת שקלים רב אמר [במדבר כ"ח] צו את בני ישראל ואמרת וגו', תשמרו להקריב לי במועדו האמור במקום אחר [שם] זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה כל הני חדשים למה לי אמרה תורה יש לך חדש שאתה צריך לחדשו בהבאת עולת תמידין ומוספין מתרומה חדשה, כדאמרינן בראש השנה [ז' ע"א] דגמרינן שנה שנה מניסן דכתיב ביה ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ושמואל אמר כי תשא, ופרשת תרומה ג' תרומות כתיב ביה [שמות ל'] מחצית השקל תרומה ליי' וכתיב כל העובר על הפקודים יתן תרומת יי' וכתיב העשיר לא ירבה הדל לא ימעיט לתת את תרומת יי' ובשנים מהן כתיב מחצית השקל ובאחד מהן אין בו שיעור ומתרצים אחד לאדנים והיא שוה לכל מחצית השקל כדכתיב באלה פקודי בקע לגלגלת ומהן עשו אדנים למשכן ווים לעמודים והשניה לתרומת המזבח אף היא בקע לגלגלת וממנה קונין קרבנות צבור לכל השנה לכפר על ישראל והשלישית שאין בה שיעור היא לבדק הבית ולא היה שוה בכולם אלא איש כפי נדבתו כדכתיב ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב ותרומת אדנים נפקא מפסוק ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד דהיינו אדני המשכן ותרומת המשכן נפק מפסוק העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת יי' לכפר על נפשותיכם ומפסוק כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת יי' שאין נזכר בו כפרה הוא מדבר בתרומת בדק הבית.
ר"ח טבת, שהוא בתוך ח' ימי חנוכה. שחל להיות בשבת מוציאין ג' תורות וכו'. [שחל להיות בחול] קרו תלת בדר"ח דהוא תדיר וחד בחנוכה שאינו תדיר.
ראש חדש אדר שחל להיות בואתה תצוה, ומחויב לקרות כי תשא משום פרשת שקלים כיצד יעשה שיהא ניכר לכל שאין קורין כי תשא כי אם בעבור פרשת שקלים כי שמא יאמרו עדין לא נשלם סדר ואתה תצוה כי אם ועשית כיור נחשת [ל' ע"א]. אמר אביי, קורין הששה עד ועשית והשביעי יחזור מכי תשא עד ועשית כיור נחשת וכיון ששומעין צבור שקורין פעמיים כי תשא יכירו וידעו כי להכריז על השקלים הן עושין דהא בלאו הכי מצוה לקרותה דהא פרשה דיומא היא. [חל להיות בכי תשא] אמר אביי, קורין מכי תשא עד ויקהל וחד חוזר לראש הסדר מכי תשא עד ועשית ויש היכרא גדולה בזה, ומהכא חזינן דהלכה כמאן דאמר [לעיל כ"ג ע"א] מפטיר עולה מן המנין מדקאמר קרו שיתא מואתה תצוה עד כי תשא ויקרא שמיני מכי תשא עד ועשית הא ודאי לא הוי שום היכרא בעולם דהא תנן [לעיל כ"א ע"א] אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן ויחשבו הציבור שרצה החזן להוסיף עליהן, ואם יש בבית הכנסת שני ספרי תורות נמי לא צריך למהדר אלא דליקרו שיתא מואתה תצוה עד כי תשא וחד קרי בספר תורה אחרת מכי תשא עד ועשית ואין צריך לכפול אותה, אבל משמע דלא הצריכו חכמים להוציא שתי ספרי תורות אלא כששתי הפרשיות שאנו צריכין לקרות באותו יום הן רחוקות זו מזו ויהיה טורח לציבור אם יגללו אותה בקהל לפיכך התקינו להוציא ב' תורות [אבל הכא דשתי הפרשיות סמוכות ואין טורח לגלול לא הצריכו חכמים להוציא שתי תורות] ומוטב לקהל שיכפלו אותה.
<h2>דף ל.</h2>
ר"ח אדר שחל להיות בערב שבת, [רב אמר מקדימין ושמואל אמר מאחרין] דבאמצע אליבא דדברי הכל מקדימין ולא מאחרין משום דבצרי להו יומי שולחנות שהיו מחליפין להם הזהב שהיו מביאין עמהן מפני טורח הדרך והן מחליפין להם בכסף וצריך להכריז להם שתי שבתות קודם שיתיישבו המחליפין בירושלם כדי שלא יהיו עומדין בטלים על שולחנם ולא יהיה להם דבר להחליף לפי שצריך מהלך חמשה עשר יום עד ירושלם ואמרינן במשנת שקלים [פ"א מ"ג] בחמשה עשר באדר שולחנות יושבין במדינה כלומר בכל שוקי המדינה היו עומדים שם המחליפים כדי שיבא בנחת לכל אחד ואחד מישראל לחלף זהבו או פרוטותיו אם לא היו בידו כסף או היה בידו ליטרא כסף ואין בידו מחצית השקל בדווקא לפיכך היו עשירי ירושלם הבקיאין בחלוף ובמשקל והיו מחליפין להם בכל עת ובכל שעה בלא שום ריוח ושכר כדי שלא יהיו מכשילין לעתיד לבא ובעשרים וחמשה בו יושבין במקדש ולא במדינה לפי שמעטים היו אותן שלא החליפו עדין לפיכך לא היו צריכין לעמוד אלא במקדש נמצא שחמשה עשר ימים צריך להכריז תחלה קודם שישבו האומנין להחליף אם היינו מאחרין להכריז עד שבת שאחר ראש חדש אדר נמצא שיחסרו ימי ההכרזה שלשה ימים או ארבעה וחמשה לפיכך מקדימין אבל היכא שחל להיות בערב שבת אם נאחר עד לשבת הבא אחריו ליכא חסרון דהא בעלי שולחנות לא יתחילו להתישב בערב שבת אע"פ שהוא יום חמשה עשר באדר עד אחר השבת שהוא יום י"ז לאדר לפיכך פליג בהא שמואל וקאמר דמאחרין ולית הלכתא כותיה.
פורים שחל בערב שבת, דמחייבינן למיקרי פרשת זכור. רב אמר מקדימין, וקורין אותה בשבת שני של אדר שהוא יום שמיני לאדר וליכא הפסק בין פרשת שקלים ופרשת זכור דשבת של ראש חדש קרינן שקלים ועבדינן הפסק בט"ו באדר וקורין פרשת פרה אדומה בשבת שהוא עשרים ושתים באדר. ושמואל סבר מאחרין, פרשת זכור עד ט"ו באדר דהא לבני כרכים זמנו הוא וזכירה ועשייה בהדי הדדי קא אתיין.
ואי זהו שבת ראשונה כל שחל ראש חדש אדר להיות בתוכה ואפילו בערב שבת, כלומר לעולם חייבין אנו להקדים פרשת שקלים לר"ח, ולא לאחר אותה אפילו יום אחד. ואי זהו שבת שנייה כל שחל פורים להיות בתוכה ואפילו ערב שבת, שלעולם חייבין אנו להקדים פרשת זכור למחיית עמלק ולא לאחר דכתיב [אסתר ט'] נזכרים ונעשים זכירה קודם עשייה. ואי זהו שבת שלישית כל שסמוכה לפורים מאחריה, ומשכחת לה שתהא שבת שלישית סמוכה לפורים כשחל ר"ח ניסן באמצע שבת כגון שחל ר"ח ניסן להיות ביום שלישי נמצא שר"ח אדר היה ביום שני ובא פורים באחד בשבת ואפי' פרשת פרה אדומה בשבת הסמוכה לה שהוא עשרים באדר, ופרשת החדש בשבת הסמוכה לה שהוא עשרים ושבע באדר לפי שמקדימין קריאת פרשת החדש לראש חדש ניסן לעולם אא"כ חל ר"ח ניסן בשבת דכיון דראש חדש ניסן בשבת נמצא שחל ר"ח אדר בששי בשבת ופורים ביום ה' ואיכא שתי שבתות מפורים עד אותו שבת של ר"ח ניסן ואין להפסיק בין פרשת פרה אדומה לפרשת החדש לפיכך קורין אותו שבת הסמוך לר"ח ניסן פרה אדומה ואיכא הפסק בין פרשת זכור לפרשת פרה אדומה שבת אחד שהוא סמוך לפורים וקורין פרשת החדש בשבת של ר"ח ניסן. (שבת רביעית כל שחל ר"ח ניסן [להיות בתוכה] ואיכא הפסק בין פרשת זכור לפרשת פרה אדומה שבת אחד לפורים וקורין פרשת החדש בשבת של ר"ח). [ע"ב] ואי זהו שבת רביעית כל שחל ר"ח ניסן להיות בתוכה ואפילו בע"ש, לפי שמקדימין לעולם פרשת החדש קודם ר"ח ניסן, והדין סימנא דאנחו בה קמאי ריש ירחא דאדר לא מיקלע אלא בזבד"ו ולא באג"ה דכיון דקימא לן לא בד"ו פסח אג"ה נמי לא מיקלע ביה אדר וכדמיקלע אדר ביום ז' קרו פרשת שקלים בו ביום ובשבת שניה שהוא שמונה באדר קורין פרשת זכור ובשבת שלישית דהוא חמיסר באדר מפסיקין ובשבת רביעית דהוא שנים ועשרים באדר קורין פרשת פרה אדומה ובשבת חמישית דהוא תשעה ועשרים באדר קורין פרשת החדש אישתכח דכד מיקלע אדר ביום שביעי לית תמן אלא חדא הפסקה בחמשה עשר באדר והסימן זט"ו וכד מיקלע ריש ירחא דאדר בתרין בשבת מקדימין וקורין בשבת שהוא (כ"ח) [כ"ט] בשבט פרשת שקלים ובשבת שניה שהוא ו' באדר מפסיקין ושוב אין לך הפסקה בהן שהרי שבת של אחריה תקרא פרשת זכור והוא יום שלשה עשר לחדש ופורים ליום מחר ושבת של אחריה [שהוא יום כ' לחדש] פרשת פרה אדומה שהיא סמוכה לפורים מאחריה ושבת של אחריה שהוא יום כ"ז לחדש תקרא פרשת החדש שהיא סמוכה לר"ח ניסן והסימן ב"ו וכד מיקלע ריש ירחא דאדר ברביעי בשבת מקדמינן וקרינן בשבת שעברה דהוא כ"ז בשבט פרשת שקלים ובשבת שניה שהוא ד' באדר מפסיקין דהא לא מיקלע פורים בכל אותה שבת והסימן ד"ד ושבת שלישית ורביעית קרו בלא הפסקה וכד מיקלע ריש ירחא דאדר במעלי שבתא מקדימין וקורין משבת שעברה דהוא (כ"ד) [כ"ה] בשבט פרשת שקלים ובשבת שניה שהוא (ג') [ב'] באדר מפסיקין ובשבת שלישי' שהוא ט' באדר קורין פרשת זכור ופורים ביום חמישי ובשבת רביעי' שהוא ששה עשר באדר מפסיקין והסימן ובי"ו שיש בהן ב' הפסקות ביום ב' באדר וביום י"ו באדר ובשבת חמישית שהוא כ"ג באדר פרשת פרה אדומה ובשבת שישית שהוא ר"ח ניסן פרשת החדש סימן לר"ח אדר זבד"ו סימן להפסקות (זבד"ו) [זט"ו] ב"ו ד"ד ובי"ו.
<h2>דף לא.</h2>
בתעניות ברכות וקללות, משמע אם בחקותי כדי שיוסרו כולם ויכנע לבבם הערל או פרשה שבוהיה כי תבוא דכתיב [בה] [דברים כ"ז] ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת ולא משמע דהא לא כתיב בפירוש ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת אף על פי שידענו באמת שכך אומר בהר גריזים אבל אין העם מבינים אותו אם לא ישמעו בפירוש. ואין מפסיקין בקללות, שיהיו שנים מן השלשה שקורין בספר תורה בו ביום יקראום בין שניהם לפי שאין מברכין על הפורענות אלא אחד קורא את כולן ומתחיל הקורא מפסוק שלפניהם אחד ומסיים בפסוק אחד של אחריהם נמצא שאינו מברך על הפורענות.
בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן, כלומר שקורין בסדר הפרשה של אותה שבת. ואין עולין מן המנין, כשיגיע יום השבת יחזרו ויקראו כל מה שקראו במנחה של שבת ובשני ובחמישי בשבת כלומר יתחילו מראש הסדר ויגמרו את כולה, ותנאי פליגי בזה בגמרא שיש מי שאומר שכיון שקראו במנחה של שבת עשרה פסוקים מן הסדר של שבת הבאה שיקראו עשרה פסוקים אחריהם ביום שני ועשרה אחריהם ביום חמישי כשיבא שבת הבאה ידלג אותן השלשים פסוקים ויקראו המותר וקמ"ל סתמא זו דלית הלכתא הכי אלא יתחילו ביום שני מראש הסדר וכן ביום חמישי וכן בשבת.
שנאמר וידבר משה את מועדי יי' אל בני ישראל, אכולה מתניתין קאי, ללמוד מכאן שמצוה לקרות ביום המועד מענין המועד.
ומפטירין במרכבה, היינו [יחזקאל א'] ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש.
<h2>דף לא:</h2>
ברכות וקללות, אם בחקותי להודיע שעל עסקי החטא בא הפורענות לעולם ויחזרו בתשובה וינצלו מצרתם שהם מתענים עליה. ואין מפסיקין בקללות, כדמפרשינן שאין שנים קורין בהן אלא אחד קורא את כולם ושנים הראשונים קורין בפרשת ברכות. מנא הני מילי, דאין מפסיקין בקללות. דאמר קרא [משלי ג'] מוסר יי' בני אל תמאס וגו', אם יפסיק בהן נראה שקץ בהם הקורא. מתחיל בפסוק שלפניהם, נראה דדי לו בפסוק א' דהא ליכא משום היוצאין והנכנסין שהרי ראו היוצאין שסיים כל פרשת ברכות ולא שייר בו פסוק א' ומשום הנכנסין נמי ליכא שהרי טעם אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים אינו כי אם מפני היוצאין שיהו סבורין שלא יקרא לשני כי אם אותם שנים פסוקים ששייר מן הפרשה אבל מפני הנכנסין ליכא שהרי רואין שקוראין לו גם מפרשה השניה.
הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, נעשה שליח לומר כך אמר הקב"ה שהרי אומרן בלשון ממשלה ונתתי והפקדתי והשלחתי מי שיש יכולת בידו לעשות אבל שבמשנה תורה (יכהה) [יככה] יי' ידבק יי' בך ישלח יי' בך משה אומר מאיליו אם תעברו על מצותיו הוא יפקוד עליכם.
מקום שמפסיקין בשבת שחרית, דהיינו סוף הסדר. שם קורין במנחה, עשרה פסוקים לכל הפחות. במנחה, שם קורין בשני עוד עשרה פסוקים אחרים. בשני, שם קורין בחמישי עוד עשרה פסוקים אחרים. בחמישי, שם קורין לשבת הבאה שדולג כל אותן שלשים פסוקים, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר מקום וכו', כלומר לעולם מתחיל והולך מראש הסדר.
<h2>דף לב.</h2>
פותח ורואה, פותח הספר תורה ורואה באיזה מקום יתחיל לקרות. גולל ומברך, אבל לא מברך בספר תורה כשהוא פתוח כדי שלא יאמרו הצבור ברכה כתובה בתורה. חוזר ופותח וקורא, ואין צריך לומר בסוף וגולל ומברך דכיון שאין קורא בה עוד אין צריך לומר שגולל אותה. ר' יהודה אומר פותח ורואה, ואין צריך לגלול קודם שיברך שאין חושש לזה שמא יאמרו ברכה כתובה בתורה דבאיזה מקום תהיה כתובה שהרי הקורא דילג בשלשה פסוקים וא"כ בכמה מקומות היה צריך שתהיה כתובה ועוד שמוסיף וקורא ארבעה או עשרה.
יתחיל במקום שהתחיל הראשון [לשון רי"ף]. ונראה שצריך גם הוא לברך ברכה לפניהם דאי לא תימא הכי מה היה מועיל בחזרתו.
הלוחות והבימות, בימה היא עלייה שעושין אותה באמצע בית הכנסת שקורין שם ספר תורה כדי שישמעו כל הצבור [הלוחות הן שעושין] (ו)על הבימה (עושין) למעלה משש אמות כמין עלייה אחרת מנסרים או ממפץ הנאה והמצוייר כדי שלא יפול על הארגז שקורין שם ספר תורה עפר או גשמים וקאמר השתא שאין בשניהם שום קדושה ואין טעונין גניזה ויכול לעשות מהן כל חפצת נפשו.
יעמידנו על התפר, כנגד התפר כי שם ראוי להדקו יפה ועוד שאם יקרע לא יקרע כי אם התפר ולא גוף הגויל שהוא מקום הכתיבה.
הגולל ספר תורה, מענין לענין והוא יחידי וספר תורה מונח על ברכיו וגוללו. גוללו מבחוץ, העמוד שבחוץ יקח ויגלול מצד חוץ לצד פנים שאם יאחוז עמוד הפנימי ויגלול לצד החוץ יתפשט החיצון ויפול לארץ. וכשהוא מהדקו, כשגמר לגללו ובא להדקו יאחז בפנימי ויהדק על החיצון כדי שלא יכסה הכתב בזרועותיו שמצוה להראות את הכתב לעם כשמהדקו כן כתוב במסכת סופרים [פ"ג ה"י].
עשרה, שנאספו וקראו השלשה או השבעה כמשפט היום, ולפי שאין קורין בתורה פחות מעשרה נקט עשרה.
[ה]אוחז ספר תורה ערום, בלא מטפחת. תיגלל המטפחת, כלומר חייב החזן להעמיד ספר תורה בזרועו ולאחוז אותה אלא אותו הגולל יקח המטפחת ויכרוך בה ספר תורה פעמים ושלש עד שיתכסה כולה במטפחת שגנאי יהיה אם יסבב ספר תורה היא בעצמה פעמים ושלש.
